<h1>פירוש קדמון המיוחס לרש"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובשביעית, משום שנראה (כחופר) [כעודר] כדמפרש בגמ'. וחכמים אומרין עושין אמה בתחלה בשביעית, דלאו הויא עבודה ובמועד אם היא מקולקלת שנפל לתוכה עפר ואינה מקלחת מתקנין אותה דלא חשיבא מלאכה אבל בתחלה אין עושין אותה במועד. מתקנין קלקולי המים, מים המכונסין בגומות לשתות מהן ונמש(ו)כין לתוכן זבלי רשות הרבים ומקלקלין אותן המים מתקנין וסותמין אותן החריצין שבהן הולך הזבל לבור. וחוטטין אותן, מנקרין כעין שעושין לבור קורייר בלעז שמוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפלו לתוכן (כדאמרי' בפר' מרובה). ומציינין על הקברות, בסיד שממחה ושופך סימן לנושאי טהרות שלא יעברו שם מפני טומאת האהל [כדאמרי' בפר' מרובה (ב"ק ס"ט ע"א)]. ויוצאין, שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות אם נזרעו כלאים עוקרין אותן [ו]טעמא [דצריך למתני] דיוצאין על הכלאים במועד לאו משום דאין (עוקרין) [יוצאין] (אלא משום) דליכא טירחא במה שהוא יוצא ולא נסיב לן טעמא משום דאין עוקרין במועד דעקירה אפי' במועד שרי ולא הוי מלאכה דליחייב כלל דמקלקל פטור ולהכי איצטריך יוצאין (לעיין דליכא טירחא יתירא) [למימר דזמן יציאתן הוא במועד ואין צריך לצאת קודם]. דאתי לאנפולי, מתוך שהוא חדש [צריך] לכרות עד שמוציאין מים ומתקנין אותו שמקלח כמעיין וסמוך לשדות היו עושין אותן. בית השלחין, ארץ עייפה וצריכה מים תדיר. בית הבעל, מיושב. מאן תנא פסידא, מידי דמפסיד כגון בית השלחין שרי במועד. הרוחה לא, כגון בית הבעל שאם משקין אותו ממהר לבשל פירותיו. [מטרח לא טרחינן, טירחא יתירא] דקתני אבל לא ממי הקילון. מושכין את המים, שתחת אילן זה לאילן אחר אע"ג דהוי הרוחא דהא ליכא טירחא ולא מידי. אבל לא ישקה את השדה כולה, ובבית הבעל קא מיירי דהיינו הרוחה וכיון דאיכא טורח במקצת אינו משקה ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא בבית הבעל מידי דהוי הרוחא אבל לא בית השלחין משקה כל השדה כולה דקס"ד פסידה אין הרוחא לא. טירחא, יתירא כגון מי קילון במקום פסידא מי שמעת ליה דאין משקין ממנו. אלא בית השלחין שחרבה, מעינה הראשון ויצא לה מעיין זה מחדש דכיון דהוה ליה מעין תחילתה והתחיל להשקות אי לא משקה לה פסידא אבל אי לא חרבה דלא הוה ליה אכתי מעין אלא זהו תחלתו ואכתי לא שתי לא ישקנו עתה תחלה דלא פסדא. אפי' לאותו שדה לא יפנה לה לאמת המים חדש משום טירחא יתירא. גנתו, גינה מיושבת בזרעים. חורבתו, פרדס שחרב מאילנותיו, לר' יהודה פסידא אין הרוחא לא דקתני בית השלחין ואפי' במקום פסידא טירחא יתירא לא דקתני לא יפנה וכו'. ממאי, דמתני' ר' יהודה היא הא קתני מתני' אפי' מעיין שלא יצא בתחלה בית הבעל לא ור' יהודה לא אסר אלא ביוצא בתחלה.
<h2>דף ב:</h2>
כחו דר' מאיר, דמיקל. מנכש, עוקר עשבים רעים שמכחישין את היפה, וכי עקר להו מחייב ביה טפי משום חורש וזורע ועוקר וקוצר דאבות מלאכות הן בפרק כלל גדול. מנכש מרפא לארעא, כשעוקר את העשבים ומשקה נמי מרפא לארעא. מנכש ומשקה קא מצמח פירי. משום חורש, מתרינן ליה [אבל] משום האי נמי זורע לא הויא התראה בתמי' והא קא מצמח פירי והויא נמי תולדה.
<h2>דף ג.</h2>
[מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם] שנהוגין בשדה ובכרם שהן עבודה ומשבחין את הארץ בשדה הלבן או באילן דזריעה הויא עבודה בכרם כגון זריעת חרצין... אבל כולהו הני (מקראי) קמאי זירוע חימור... כולהו... וקירסום וזירוד כולהון נמי עבודה באילן דהיינו בכרם דאילן בכלל... של כרם לגבי עבודה אבל קישקוש ועוגיאות אינן עבודה לא בכרם ולא בשדה דאינן משביחין באילן אלא אוקומי אילנא בעלמא הוא הכי גמרינן לה בתורת כהנים [בהר פרשה א'] זרע וזימר בכלל היו ולמה יצאו להקיש עליהם לומר לך מה זרע וזימר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל וכו' קתני מיהת כל הני קמאי ניכוש ועידור דתולדות נינהו. מדרבנן, אסירי תולדות. וקרא אסמכתא בעלמא, וגבי מתני' הואיל ובית השלחין דבר האבד הוא שרו רבנן אע"ג דהשקאה תולדה דחרישה הוא או דזריעה. מלסקל, אבנים שבתוכן. אברויי, לשון נקב כמו וברא אותהן בחרבותם [יחזקאל כ"ג] וכמו אין חוששין שמא הבריא בשחיטת חולין [מ"ג ע"ב] שיש עליה קרקע יותר מדאי וחופרה ונוטלה מעליהן לשון אחר אברויי שנותנין עליו להבריא את האילן לשון בריא. סתומי פילי, שמג[ו]לין השרשים ומכסין אותם וסותם פילי גומות הקרקע. סתומי שרי, דאוקימי אילנא הוא אברויי אסור דקא מהני לאילן והיא עבודה. כלל בעשה, שכתוב שבת שבתון יהיה לארץ פרט בלא תעשה לא תזרע לא תקצור אין דנין אותו בכלל ופרט והכא איכא תרי כללי שבת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע ולא תזמור לא תקצור לא תבצור פרט (שבת) [שנת] שבתון יהיה לארץ חזר וכלל וכדר' אבין כיון דהוי כלל בעשה ופרט בלא תעשה לא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה לית ליה דר' אבין, אלא דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ואיתרבו כל שעין הפרט עבודה שבשדה ושבכרם כגון חרישה ולוקה מה הפרט מפורש דבר עבודה שבשדה ושבכרם לוקה אף כל דבר שהוא עבודה בשדה כגון חרישה ילקה. ומאן דאמ' אינו לוקה אית ליה, ולא מרבינן אלא הני דכתיבן לוקה אחרניתא לא. ה"ג דכולי עלמא (אית) [לית] להו דר' אבין אמ' ר' אילעא מאן דאמר לוקה שפיר וכו'. (דבהני) [דאהני], זמירה ובצירה מיחייב מלקות אאחרנייתא לא ולא גרסינן הכא תולדות והתניא וכו', כדפרישית לעיל. תלמוד לומר שדך לא, אלמא דאהני נמי לוקה ומשני מדרבנן הן דאסורין בשביעית וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולאו משום דלוקה.
<h2>דף ג:</h2>
כי אתא רב דימי אמ', מתניתא חדא תנינא הכי יכול ילקה על התוספת ובהדיא מתניתא נסב תלמודא לפטורא דקתני יכול ילקה וכו' ת"ל לפטור ואינו לוקה. ולא ידענא מאי היא לא תוספת ולא פטור, וקא בעי תלמודא מאי תוספת. חרישה, בשביעית דאינה כתובה בפסוק אלא מכלל ופרט אתא לה. ונסיב לה תלמודא, (לא תזרע לא תזמור) [לפטורא] דאם כן דלוקה כל הני פרטי זריעה זמירה בצירה למה לי דכתבינהו רחמנא למימר דאהנך לוקה אאחרנייתא לא. (עשרה ימים) שלפני ראש השנה, כדמפרש בסמוך דמבחריש אתיא כדאמרינן לקמן אין צריך לומר של שביעית וכו'. ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבעינן למימר קמ', גזירה שוה משבת בראשית וקא מבעיא לן הא דאמרן לעיל (החרש) החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמ' לוקה וחד אמ' אינו וכו' אמאי לא קתני תלמודא תסתיים דר' אלעזר היא דאמ' [אינו] לוקה ור' יוחנן אמ' (אינו) לוקה ויש לומר דר' אלעזר לא איירי אלא לתרוצי ספיקא דרב דימי ואימר לדידיה לא סבירא ליה. ששית הנכנסת לשביעית קרי ערב שביעית. כל זמן, שהוא יפה לפירי של ששית מכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דעד עצרת יפה לפירי. והיינו קרובין דברי אלו וכו'. שדה לבן, שדה של תבואה שמתלבן בעת לקיטתן. בתרויהו גרסי' ערב שביעית. עד שתכלה הלחה, כל זמן שהארץ לחה בימות הגשמים עד ההיא שעת' מהניא חרישא לזריעה דשנה זו אבל משתכלה אינו יכול לחרוש דמחזי כעובד לצורך שביעית והיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות ומדלעות שלהן לצורך שנה ששית. מדלעת, קרא. מקשאות, (ומדלעות כל זמן) קשואים דלועים כשהן קטנים. תורת כל אחד בידו, דמקשאות ומדלעות כל זמן שרוצה נוטען דאין להם זמן קבוע. שני פרקים, שני זמנים פסח ועצרת. דידהו הוא, בתמיה וכי הם תקנו אותן זמנים והא הלכה למשה מסיני דאוקמו אילני שרי (הלכה למשה מסיני שחורשין הוא דאסור) והיאך היו יכולין להתנות. (ד)עשר, ילדות נטיעות המפוזרות בבית סאה שהוא חמשים על חמשים הלכה למשה מסיני וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (הנכו) בהכנסת שביעית וליכא למימר דאין חרישה בשביעית דכיון שנזרעו... ומפזרות בשוה וריוח שביניהם שוה יניח כל אחד ואחד חצי... ומוציאם חרישת הארץ ולא תהא... מאותה חרישה בשביעי'. השתא עשר נטיעות הלכה למשה מסיני ליכא למיסר קודם ראש השנ' אבל שאר זרעים אסורין לפני ראש השנה ורבן גמליאל האיך התיר הלכתא. ערבה, הקפת מזבח. ונסוך המים, בחג. ה"ג ואתו בית שמאי ובית הלל ואמרי מפסח ועצרת ואותן הימים התנו. והני ל' יום הלכתא נינהו, בתמיה הא קרא נינהו. בחריש וקציר תשבות, בשביעית משמע קרא דאי בשבת מאי איריא חורש וקוצר (אפילו) [משאר] מלאכות צריכ' שביתה אלא בשביעית משתעי קרא והכי קאמר ששת ימים תעבוד ואותן שש ימים שהתרתי לך לעבוד בחריש וקציר תשבות דהיינו בשביעית ואם אינו צריך לחריש וקציר של שביעית תנהו ענין לחריש לפני שביעית הנכנסת לשביעית כגון הנך שלשים יום לפני ראש השנה... (ההיא חרישה בשביעית).
<h2>דף ד.</h2>
וקציר, של תבואה הגדילה בשביעית כגון ספיחין או כגון שעבר וזרע בשביעית אתה נוהג מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור ואין סוחרין בה. ר' (שמואל) [ישמעאל], לעולם בשבת משתעי כדכתיב ביום השביעי בחריש ובקציר תשבות וקא אתי לאשמועינן מה חריש רשות שאין חריש של מצוה לעולם. יצא קצור העומר שהוא מצוה, אע"פ שמצא קצור, קוצר, דבעי קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש. הלכתא למשרי ילדה, נטיעות לחרוש עד ראש השנה. קראי למיסר זקנה, שלשים יום ואתו בית הלל וגזור מפסח עד שביעית והתנו שכל הרוצה לבטל יבא ויבטל ורבן גמליאל בטלינהו ואוקמינהו אדאוריתא ל' יום קודם רא' השנ'. אלא הלכתא, דילדה עד ראש השנה וזקנה עד עצרת לר' ישמעאל דלא מוקים לה לקרא בשביעית ואתו קראי לר' עקיבא למיסר זקנה שלשים יום דלר' עקיבא לית ליה הלכתא למשרי ילדה וממילא הוא דקא שרי ר' עקיבא ילדה עד ראש השנה דאוקומי אילני בעלמא וזקינה למיסר מקראי ובית הלל אומר כר' ישמעאל או כר' עקיבא דתרויהו קא אסרי זקנ' ל' יום לפני ראש השנה ובית הלל גזרו מעצרת והתנו כל הרוצה לבטל יבטל. דאוריתא בטל, מדאורייתא ילפינן טעמיהו ולעולם עד ראש השנה. כל שבת קרי שבת בראשית שבת שבתון יהיה לארץ. אף כאן, שביעית לחוד בלא תוספת. ר' ישמעאל מאן דאמ' הלכתא אתיא גזירה שוה, דשבת שבתון ושבת. אלא אמר ר' אשי רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כר' ישמע' דאמ', הני שלשים יום הלכתא נינהו. בזמן שבית המקדש קיים דומייא דניסוך המים, שלא בזמן בית המקדש לא הלכך בטלום. מי גשמים, שנתכנסו בעמק במקום אחד מאי טירחא איכא. גזירה מי גשמים, דאי שרית ליה אתי למישרי מי קילון לפי שהן מי גשמים ואיכא משום טרחא יתירא. מי גשמים, נמי דרכן להתכנס בע[ו]מק וכיון שנטל חציין העמיקן והוו מי קילון תירוצא הוא. נהרות, אריתא דדלאי נהר קטן. אגמים, מי גשמים נינהו ויש בהן רוב מים ונהרות המושכין ומקלחין מהן לא פסקי, ר' יוחנן לית ליה דר' זירא דמדקאמ' רב אשי מי גשמים נמי לידי מי קילון אתי מכלל דר' יוחנן אסר אפילו בהנך דלא אתו [לידי] מי קילון שאין חסרין מחמת דילוי כגון הנהרות המושכין מן האגמים דגזר אטו מי קילון ורב אשי דמוקים למי גשמים דמתניתן בגשמים חסרים הבאין לידי מי קילון אבל מי גשמים שאינן חסרים כגון נהרות המושכין מן האגמים לא אסר דאית ליה דר' זירא. איתיביה ר' ירמיה, אבל לא ממי גשמים והני מי גשמים נינהו. אמ' ליה, ר' (ירמיה) [זירא], ירמיה בני. הני אגמי דבבל וכו', וכי קתני מתניתן אבל ממי גשמים החסרין ובאים לידי קילון קאמ' לא הני אגמי דבבל כמיא דלא פסקו דמי שיש בהן שפע מים ונהרות (המשוכין) [המושכין] מהן לא פסקו, ר' ירמיה ור' זירא מבבל היו שבתחלה היו ר[ב] זירא ורב ירמיה ומשום הכי בקיא היה ר' זירא בארץ בבל וכשעלו נסמכו לר[בי]. פסיקות, חריצין שאינן מתוקנין. בריכות, גומות מתוקנין יפה, ואע"פ שנתמלאו מערב יום טוב אסור להשקות מהן במועד משום דפסקי ואתי לאיתויי מנהרות רחוקים להכי נקט מערב יום טוב לפי שהמים שאובין ומנושאין בכתף ומושלכין שם וטרחא כזו אינן יכולין לעשות לא ביום טוב ולא בחול של מועד. ואם היתה אמת המים, ממעיין. עוברת ביניהן מותר, להשקות מהן במוע' דלא פסקי. אמ' רב פפא, הא דקתני מותר הוא שרובה של אותה שדה יכולה לשתות מאותה אמת המים דודאי מיעוטא יכול להשקות מן הבריכות והפסיקות ולא טרח ומייתא מנהרא רחיקא. רב אשי אמ' אע"פ שאין רובה של אותה שדה, יכולה לשתות מאותה אמת המים מותר דכיון דקא משכה אמת המים מעט מעט מימר אמר בעל השדה כמה שאוכל להשקות היום מאמת המים והבריכות אשקה ומה שלא אוכל להשקות היום אניח עד למחר או עד ג' ימים שיתכנס המים באמה וימשכו מן המעיין ואשקנה הילכך מותר דלא טרח לאיתויי. בריכה שנוטפה, מעט מעט מבריכה שבשדה בית השלחין אחר מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין זה ולא חיישינן דילמא פסקי וטרח ומייתי. והא עבידא דפסקה, ופסקה נמי בריכה זו ומטרח ומייתי קושיא היא. אמ' ר' ירמיה, כל זמן שמטפטפת בריכה ראשונה בה משקין ממנה אבל אינה מטפטפת אין משקין אע"ג דאכתי לא פסיק. אמ' אביי והוא שלא פסק מעיין הראשון, הממלא בריכה ראשונה מותר להשקות אפילו מבריכה שניה אבל פסק מעיין ראשון אסור להשקות מהן דהא פסק ואתי לאיתויי ואינו משקה מן השנייה ואפילו ראשונה מטפטפת בתוכה. ערוגה, ערוגת ירק. לא ידלה מן, הפסקות שבתחתונה וישקה למקום גבוה דהיינו טירחה יתירה. ה"ג מדלין לירקות כדי לאכלן, כדי שיהיו (יפין) [לחין] מחמת השקאה ויהיו יפין לאוכלן במועד. ליפות, שיגדלו הירקות. אסור, דהרוחה הוא. דקא דייל דולא, דולה דליים מים לירקות וחכמים לא התירו אלא לבית השלחין בלבד. מי סברת, דהאי מדלין לשון דליית מים ממש אינן אלא שלופי שסמוכין יותר ונוטל אחת מבנתיים להרויחן ואם לאכלן אותן שנוטל מותר אם כדי ליפות שיגדלו הנותרות שירחיבו אסור.
<h2>דף ד:</h2>
המידל בגפנים, שסמוכות האשכולות ביותר ונוטל מבינתים להרויח הגפן ולתקנן. כך מודל, עוקר בשל עניים, פאה שהוא עתיד להניח בסוף שדהו אי נמי עוללת שאין בה לא כתף ולא נטף מודל אותו ועוקרו כדי (להרויחן) להרויח הגפן. ר' מאיר אומ', אינו רשאי לעקור את של עניים שנוח להם הרבה בינונים יפים ממעט ומשובחים. ה"ג והתניא מדלין מים לירקות כדי לאכלן, מדקתני מים אלמא לאו שלופי הוא. אי תניא תניא, כיון דמשכחת בריתא דמדלין לשון דליית מים תניא בריתא עיקר הוא. דרך גפנים לעשות עוגיאות להתכנס ב' מים. באנכי, חריץ שעושין סביב לגפן באנכי לשון ארמי הוא. עוגיאות, עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה [תענית כ"ג ע"א]... קים להו עוגיאות לא קים להו שבעיקרי זיתים וכו' בעיקרי הגפן... שרא להו למעבד באנכי, ואם היינו עוגיאות היכי שרי להו והתנן אין עושין וכו'. ברציתא, שם [אדם]. בחדתי, חדשות אסור לעשותן במועד (כתחלה) [בתחלה]. בעתיקי, שנתקלקלו ועפר נפל לתוכן מתקנין אותן במועד. אמה בשביעית מאי טעמא לא. (כעוקר) [כעודר], כחופר לצורך שביעית. שמכשיר, מתקן אגפיה לזריעה שזורק קרקע שנוטל מן האמה על האגפיים ויכול לזרוע עליו שהוא תיחוח הילכך אסור בשביעית. דקא אתו מיא בתריה, שמתחיל וחופר מצד המים וכל שעה שהולך וחופר המים באין ואין זה כעודר. ושדי לבראי, לחוץ ברחוק משם ומתפזרת אילך ואילך ואינה נכשרת לזרוע עליה. עודר נמי, ליכא דעודר לחרישה כי קא שקיל וחפר ליה בדוכתא מנח ליה בסמוך ואינו מפזרו. אמימר מתני לה, למתני' בהדיא טעמ' דר' אליעזר גבי שביעית לפי שנראה כעודר. את זבלו אוצר, שרשאי לפזר אותו ולאספו בשביעית במקום אחד דמוכח מילתא דלאוצר קא עביד'. ר' מאיר אוסר, מפני שמזבל את מקומו. עד שיגביה שלשה, גל של עצים או של אבנים גבוה שלשה וזרקין עליו או שיעשה לו גומא שלשה טפחים דאינו נראה כמזבל דאינו יכול לזרוע שם לאחר שהעביר את זבלו אלא אם כן ממלאהו קרקע. היו לו, שם מעט קודם לכן אינו נראה כמזבל. עד (יעמוד) [שיעמיק] שלשה, והא הכי דכי חופר בשביעית להעמיק שלשה לזבל נראה כעודר וקא שרי. שהעמיק, קודם לכן קודם שביעית. ומתקנין את המקולקלת, אפי' לר' אליעזר. אמת המים רחבה אמה ועמוקה אמה ועל שם כך נקראת אמה ואהכי נקט על ששה טפחים באמה בת ששה (ש') טפחים. שאם היתה עמוקה טפח, שנתקלקלה ונמלאה עפר עד (שנמלאה) שעמדה לטפח או שאין בה אלא טפח שלא חפר בה אלא טפח מתקנין אותה ומעמידין אותה על ששה טפחים. פשיט', בניחותא. חצי טפח, אם היתה האמה עמוקה [חצי] טפח ורוצה להעמידה על ג' דהיינו ו' חצאי (זיתים) [טפחים]. לא כלום הוא, דאע"ג דכי אית ביה טפח מעמידה על ששה טפחים כי לית ביה אלא חצי טפח אינו יכול להעמידה על ו' חצאי טפחים דחצי טפח לא חשיב ולא מידי והוי כאילו התחלה ואסור. טפחיים על (ששה) שנים עשר, טפחים שרוצה להוסיף פי ששה חלקים שהיו בה דהיינו נמי דקאמ' היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה דקא טרח בחתירה טירחא יתירא כשכורה וזורק הקרקע לחוץ. הדמך, שם הכפר. לסחופי, לנקות מחמת עפר וצרורות שנפלו בו קוריש בלע"ז (רש). למיכרא נהרא טמימא, לכרות נהר שנטמם מחמת עפר וצרורות שנפלו בו ומעכבין את המים מלקלח. לאקדוחי, לשון מקדח כלומר להרויח נקב כדי שיקלחו מימיו יפה וטירחא יתירא היא. נהרא בירן [שם מקום].
<h2>דף ה.</h2>
ומתקנין את קלקולי המים, כמו בורות שיחין ומערות לשתייה אם נתקלקל מקורן מתקנין אותן כדי שיזובו מימיו ויש בהן טורח לתקנן. חוטטין, אם יש עפר או צרור בשולי הבור יכול ליטלה ולהעמיקה כדי שיתמלא מקום האבן מים. חפירה לא, לחפור מתחלה לא בניחותא. לא שנו, חטיטה אין חפירה לא. רבים (ש') [שאין] צריכים, שיש להם הרבה מים לשתות מהן והאי דקתני ברשות הרבים לא משום דרבים צריכין להם אלא שהם של רבים לשתיה. מתיבי חוטטין וכו', מאי לאו דמיתוקמא בשרבים צריכין וקתני אין חופרין. חטיטה, ליחיד כשאינו צריך מי שרי. שפין, טחין. ושל רבים חוטטין אותן וכו', אי אמרת בשלמא הא מתניתא דקתני (נוטלין) חוטטין בורות שיחין ומערות של יחיד בשצריך והאי דקתני אין חוטטין בורות של יחיד בשאין צריך ומשום הכי אין חוטטין והא קמיתא בשיחיד צריך ודכוותה גבי רבים בשצריכין והדרא קושיין לדוכתא דהא קתני אין חופרין בורות של רבים. אלא מאי וכו', חפירה לגבי רבים כשצריכין (קמיירי) מי איכא איסורי והא תניא וכו' ושל רבים חופרין אותן דהא ודאי בשצריכין לו קתני ואהכי חופרין אותה. ומהדר דהא בשצריכין קמיירי. קשיא הך קמיתא, דקתני אין חופרין ואוקימנא בשרבים צריכין להם. עושין כל צורכי רבים לאיתויי מאי, דאי חטיטא תנא ליה ואי תיקון רבים תני ליה אלא לאיתויי חפירה דלא תנן. לקווץ, ליטול (עצים) קוצים מן הדרכים דשפנייר כמו [איוב ל"א] כל תבואתי תשרש דשונצייר. למוד, שמודד אמה על אמה ברום שלש אמות כדי שיהא בו ארבעים סאה ואם המקוה ארוך וקצור יכול הוא למוד לפי המדה זאת כ"ש [—כך שמעתי] ונראה בעיני שחופר גומא בסמוך של אמה על אמה ברום שלש אמות ועושין חריץ קטן כדי שילכו המים לתוך הגומא ועל ידי שאיבת כלי אי אפשר ואהכי בעי מדידה דמהשתא קמצי מיי מרב הבל בקיץ. רחובות, שיושבין שם בני העיר. איסטרטיאות, שווקים לסחורה אם נתקלקלו שיש בהן גומות מתקנין אותן במועד. מרגילין, מביאין ממים מחוברין ולא מן השאובין. כל הדמים שנשפכו שם, באותן רחובות שבאו עליהן אויבים ולא יכלו לברוח מהרה ונהרגו או שהוזק אדם בהם שנפל ונתקל באותן קוצים או שנפל לתוך אותן מימות ומת. מעלין עליהן, על בית דין של אותה העיר. והיה עליך, דכתוב לעיל לא ישפך דם נקי וגו' בפרשת רוצח וכתוב והיה עליך דמים, שאם אינו עושה דין, מעלה עליו הכתוב כאלו שופכו. וראה עצם אדם ובנה אצלו, יחזקאל היה מתנבא על העתיד לבא שיעשו ישראל ציונין על הפגרים המושלכים בארצם ורמז הוא שלא בא הכתוב להזהיר ולומר שיהא אדם עושין ציון [ד]משום היסט אין צריך ציון כיון דאינו מטמא באוהל מכסהו בקרקע ואין צריך לציון. כל בן נכר (יאכל בו) ערל לב, כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונעשה ערל לב... ועבד ע"ז כדמפ' בפרק (קמא דמנחות) [שני דזבחים כ"א ע"ב]. וכהן ערל בשר, שמתו אחיו מחמת מילה וחשו בו למולו. אל יבא אל (הקדש) [מקדשי] לשרתני, שאסורין בעבודה. גמירי לה, מסיני. טמא טמא יקרא, רמז של טומאה קוראה פרוש ולא תבוא הלום ואיזה זה ציון. אביי אמ', ציון מהכא. לא תתן מכשול, עשו ציון שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרותיהן. פנו דרך, פנו ללכת וכיון שנעשה הציון מיד פנה דרך ללכת בו. והזרתם, הפרישן, כל חד וחד טעמיה דנפשיה קאמ'. משמרת, היינו תרומה דכתיב משמרת תרומתי [במדבר י"ח] שצריכה שימור מטומאה. עשו לה משמרת, ציון שלא תטמא. ושם דרך, משים דרך שעושה ציון. השם אורחותיו, משוה הפסד מצוה כנגד שכרה. אל תקרא ושם אלא ושם, [אל תקרא ושם בשמאל אלא ושם בימין].
<h2>דף ה:</h2>
על כזית מן המת, לקמן מפרש טעמ'. עצם כשעורה, אינו מטמא באהל דהלכתא גמירי לה. ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל, שאפי' הוא מטמא בהיסט כשהולך ומסיטן אין צריך ציון דאי הוי בתוך הקרקע ליכא משום היסט ולא משום מגע ואי דרמי אארעא בניפוח סגי כדאמרי' מנפח אדם בית הפרס והולך. שדרה וגלגולת, של מת אפילו עצמות בלא בשר מטמא באהל, בבכורות [מ"ה ע"א] מפר' רוב בנינו שתי שוקים וירך אחת אע"פ שאין רוב מניינו הואיל ואית ביה גובהן רוב מניינו רוב מניין איבריו באדם רמ"ח איברים ורוב... כגון ידים ורגלים שיש בהן הרבה איברים דקים. על הודאות, כגון בית הקברות שהכל יודעין ופורשין ואין צריך ציון. אבל מציינין על הספיקות, שיש עליהן אהל כגון סככות ופרעות הסמוכות לבית הקברות דמספקא לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן אהל רגילין לקבור שם במקום צנוע. סככות ופרעות ובית הפרס, מפרש לקמיה. ואין מעמידין ציון על הטומאה, ממש. שלא להפסיד (על) [את] הטהרות, זמנין דאתי איניש עד הציון שהוא על הטומאה ממש וטהרותיו בידו ויהיו טמאים ואתי לשורפם וזהו ההפסד. ואין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל, שאין דרך לחרוש ולזרוע שם ועוד שמעמידה בחזקת טומאה שלא להשתמש שם. כל ציון מד' רוחות לטומאה עושין אותן. כזית מצומצם, מכוון אין מציינין דסוף סוף מיחסר חסר שמצטמק ויבש עד שאין בו כזית ואינו מטמא באהל. ומוטב שישרפו תרומה לפי שעה, עד שלא חסר. ואל ישרפו עליו תרומה לעולם, דזמנה דלא חזי ליה לציון כגון בלילה ועייל להתם והדר חזי ליה לציון ואמ' נטמאת תרומתי והיא לא נטמאת דהא חסר כבר. סככות פרעות, בסמוכות לבית הקברות עסקינן. פרועות, גדולות כמו ואת ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א]. בית הפרס דתניא החורש וכו' (לא) ל"ג הכא משום דלא מצי מתרץ האי תירוצא דמשני בסמוך כאן בשדה שאבד בה קבר וכו'. והאמ' ר' יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך, ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מנפח בית הפרס והולך דאם יש עצם כשעורה דמטמה בהיסט מתפזר ברוח. שנדש, אחר שנחרש בה קבר (והנדש) [ונדש] ברגלי אדם וברגלי בהמה טהור ואין צריך ניפוח (בידוע) [דידוע] שאין שם (עצם) קבר ועצם כשעורה אלמא בית הפרס אין בו משום אהל דהא בניפוח סגי ליה. שדה שאבד בה קבר, מטמה באהל ובעיא ציון שלא יכנסו לתוכה. שדה שנחרש בה קבר, וחרש ונשתברו העצמות ולא מטמה באהל דעצם כשעור' אינו מטמה באהל. דתניא החורש, בית הקברות הרי הוא בית הפרס. וכמה הוא עושה, בית הפרס. חצי מענה, חריץ של מחרישה שעל ידי המחרישה נשתברו ונתפזרו העצמות וכל ספק עד לחצי מענה. ובית הפרס משמע שנחרש ונפרסו ונשתברו העצמות וכל שדה ספק טומאה קרי ליה בית הפרס כשדה הנחרש. רב יהודה אמ' שמואל ור' יהודה בר אמי לא פליגי אלא מר אמ' בית הפרס יש לו בדיקה בניפוח ומר אמ' אם נדש הרי זו בדיקה. שדה בוכים, שבוכין בו למת. שמפטירין שם מתים, כשמביאין מת או עצמות מעיר לעיר ויש שם בעיר שקוברין בה שדה העשויה לכך שמביאין אותו בני עירו לאותה שדה ויוצאין בני עיר לקראתם והראשונים נפטרין והולכין ואילו מתעסקין בו ונושאין אותו לבית הקברות שלהן וכיון שאינם בעלים הראשונים חיישינן שמא לא יזהרו בו ויפלו ממנו אבר באותה שדה. אי נמי (הללו שנים) [הלכו הראשונים] ונתיאשו והניחו את המת לשם ובא אדם מעלמא וקוברו שם. ואינו יודע מה טיבה, אם ציינוהו מפני שנחרש בה קבר ויכול ליכנס בנפיחה ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה כלל שמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר, אגב אילנות חרשוה ואינה מטמאה באהל שאין נוטעין אילנות בלא חרישה, ולכך ציינוה שלא יכנס שם אלא על ידי נפיחה. אין בה אילנות בידוע שיש בה קבר, ולא נחרש ומטמאה באהל דמסתמה אין אדם רשע להיות חורש את בית הקבר ועוד דאסור בהנאה כדאמרינן בעלמא דאין חורשין וזורעין ואפילו אמת המים העוברת לתוך בית הקברות אין שותין הימנה. ר' יהודה אומ', לעולם מטמא באהל. עד שיהא שם, בעיר. זקן או תלמיד, יודע למה ציינוהו להכי נקט תלמיד כדמפרש לקמיה דכל מילי דמתא רמי אתלמיד ובידוע שהוא ציינה ויודע מה טיבה אבל שאר בני העיר אינן יודעין מה טיבו דאינו סומך עליהן לפי שאין הכל בקיאין ש"מ בית הפרס שנחרש בעי ציון. כי תניא ההיא בשדה שנאבד בה קבר, והכי קאמ' מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה אם נחרש לאחר ציון או לא. יש בה אילנות בידוע, (בה אילנות) שחרישה לאחר ציון ואינה מטמאת באהל אבל אי חרשי לה מעיקרא תו לא בעי ציון ומשום היסט אין צריך ציון שהרי יכול לכסותו העצם בקרקע. וליחוש דילמא אילנות גואי, (בתוך גואי) בתוך שדה וספק טומא' מאברי לאילנות ולא חרש זה אלא מקום האילנות ומקום הבדוק לו (אלא לו אלא) [ולא] מקום הספק דלא הוחזק רשע לחרוש מאבראי אילנות ואכתי הוה ליה מאבראי שדה שאבד בה קבר דהאי דחרש קים ליה דספק טומאה לא הוי אלא מאילנות ולחוץ. בעומדין על הגבולין, דשדה דאי[ן] טומאה איבראי וחרש אגב אילנו'. וליחוש דילמא ספק טומאת הקבר גואי ואילנות איבראי וזה לא חרש אלא בין אילנות שלא היה שם טומאה (אלא) [אבל] מקום הספק לא חרש מעולם הואיל ואין שם אילנות.
<h2>דף ו.</h2>
במסובכין, וסמוכין זה לזה שכל השדה מליאה אילנות וסמוכין ביותר ואגב אילנות חרש זה כל השדה כולה הילכך כי יש בה אילנות בכולה בידוע שנחרש בה קבר ומותר ליכנס דאין כאן טומאת אוהל. ואיבעית אימא, שלא במסובכין ואפי' הכי מותר ליכנס לתוך אותה השדה בנפיחה דאי לאו הוה נמי ספק טומאה על הגבולין לא היה שם ציון דהא אמרן אין מרחיקין וכו' ועל כרחיך אילנות שאצל הציון בחזקת ספק טומאה ואע"פ [כן] חרשן זה אלמא הוחזק זה לחרוש ספק קברות הילכך כולה שדה נמי חרש וכן עיקר מפי מורי. אבן אחת מצויינת, שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק ציון מזה אבן לפי שהוא גבוה מעל גבי הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שהוא נוגע אבל בשדה מרחיקין לו ציון בסמוך זימנין דלא חזי ליה עד דאתא ונוגע ומאהיל (בש). שתים, מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן (שם) אם יש סיד ביניהן על הארץ [טמא] דמשום ציון הוא. ואע"ג דליכא חרש, דליכא חרישה ביניהן טהור כי ליכא סיד. ואם, אין חרש ביניהן טמא ואע"ג דליכא סיד דאיכא למימר לפי שציין האבנים מכאן ומכאן לא חש לציון בינתים. הכא, דקתני כי ליכא חורש טמא כגון שיש סיד שפוך על ראש האבנים (ומדורה) [ומרודה] לכאן ולכאן אי איכא חרש מחמת חרש הוא. דאיקפל, שנקפל מן האבן ונפל שם ביניהם וטהור. ואם לא סיד ביני ביני הוא, ומחמת ציון הוא נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה. (מצד) [מצר], שסביב השדה גבוה מציון שהסיד על גביו דומיא דאבן כדפרשית. הוא, תחתיו. כל השדה כולה טהורה, שאם היתה טמאה היה לה ציון מארבע רוחות. ארבעה טהורין, ולא אמרינן דלהוו טמאין והשדה טהורה דכיון שהן כשאר ספק טומאה מצויינת מד' רוחותיה מחזקינן לה להא שדה כולה בחזקת טומאה משום הכי כולה טמא(ין) ולא אמרינן (דמקצתן) [דמקצתה] מחזקינן ולא כולא ויכול ליכנס סמוך למצר דאם איתא דאינה טמאה... לא היה מרחיק הציון למצריה כדאמרי' אין מרחיקין [ממקום טומאה והן] טהורין ולא אמרינן דלהוי נמי טמאין (הואיל) אלא מחזקינן ואמרינן שלא העמיד ציון במקום טומאה הואיל ומצויין כדרך שאר שדות דאם איתה דהוי ספק טומאה במצרים היה מציין על המצרין עצמן אף על פי שנראין דומיא דאבן מצויינת משו' דלא מסקי אינשי אדעתיהו דספק טומא' במצרין ואמרינן ציון זה אינו מחמת[ן] אלא סביב למצרים מבחוץ היה מצוין להודיע דספק טומאה במצרים והא דאמרן לעיל [מצא] שדה מצויינת [היינו] שמצויינת חוץ לגבולין שלה ולהכי קיימי גבולין בספק טומאה. בחולו של מועד נפקי, דקתני ויוצאין דמשמע זמן קבוע שמתחילין לצאת מעכשיו משו' דזמן הנץ תבואה הא מקמי הכי נפקי. באחד באדר משמיעין על השקלים, שהיו ישראל מביאין תרומת שקלים בניסן דכתי' בחדשו לחדשי השנה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה [ר"ה ז' ע"א]. ועל הכלאים, משמיעין שלא יזרע כלאים. בכרכים, המוקפים חומה מימות יהושע בן נון. ומתקנין את הדרכי', שנפתחו בימות הגשמים. ואת מקואות המים, שחוטטין אותם מן הזבל שנטף בתוכן כל ימות הגשמים קורייר בלעז כדי שיהיו (מכוונין) [מוכנין] לטבילה. ומציינין על הקברות, שהגשמים שטפי הציונין. ויוצאין על הכלאים, לעקור אלמא מחמשה עשר באדר שלוחין יוצאין... דקתני מתחילין בחולו של מוע' ויוצאין משמע זמן קבוע שטרשי יוצאין דכלאים לא הוי אסור ויוצאין מעכשו משום זמן תבואה הוא ומתקנין אמתקנין דמתניתן לא קשיא דמתקנין משמע כל שעה מתקנין הדרכים וכי קתני דמתנית' מתקנין לאו משום דהשתא (משמע עכשיו) זמן קבוע לצאת ולתקן (שעה) קאמ'. בבקיר, דבר המבוקר בזרעים. (באדר) [באפיל] בדבר המתעכב שאין זורעין אותו עד סמוך לפסח שכשיצאו שלוחין בט"ו באדר לעקור אכתי לא מטא זמניה דהאי הילכך הדרי ונפקי בחולו של מועד. בזרעים, בכלאי (הכרם) [זרעים] כגון תבואה או שאר מיני זרעים יוצאין באדר. ירקות, אין דרך לזורען עד זמן הקיץ, ר' יוסי ב"ר חנינא לא שנו ליה בין [ירקות לזרעים] אלא כל דבר המתעכב קאמ'. כלאי זרעים וירקות (בש) דרבנן דמדאוריתא אינו אלא כלאי הכרם. לא שנו, זמן קבוע לצאת בכלאים אלא שאין ניצן ניכר. ומאי שנא בחולו של מועד, ליפקו לפני מועד שני ימים או שלשה משעת הנץ תבואה. משום שכר פעולה, שיהיו ב"ד מוצאין לעקור בשכר דמוזלי גבן במועד טפי לפי שאין עושין במלאכה. מדנפקי במועד כי היכי דלוזיל גבי דידן. מתרומת, שהיא של צבור. מדידהו, משל בעלים. עד כמה, יש כלאים דמחייבין ליה לעקור, ואותה משנה שנינו גבי כלאים.
<h2>דף ו:</h2>
רובע הקב, אחד מעשרים וארבעה בסאה ובכלאי זרעים דרבנן קמיירי וכל מדת חכמים כן הוא. ה"ג ימעט, שאם זרע רובע הקב ימעטנו שיעקרנו. והתניא וכו', דכל השדה כולה אסורה ואת אמרת ימעט.
מושכין את המים וכו', כדפרישית ברי' פירקי'. (דקתני בית השלחין אין בית הבעל לא). זרעים שלא שתו לפני המועד, לא פסדי. (זה וזה) [בזה ובזה], בזרעים ובשדה כולה דרבנן שרי להשקות שדה בית הבעל דהכי אוקימ' בריש פירקין דהא דקתני בית השלחין אין בית הבעל לא ר' אליעזר בן יעקב היא ולא רבנן. מטוננית לשון טיט כלומר שהיו לחין (הנזרעים) [הזרעים ונתייבשו דהוו כזרעים ששתו לפני המועד ופסדו] אי לא הדר ומשקה להו ואפי' (ל)ר' אליעזר מודה. שדה גריד, יבש ובית הבעל (הא) [הוא] אלא (אפילו) שלא נפלו גשמים זה זמן מרובה. תרביצא, גנה של ירקות ל"א נוהגין היו להשקות שדה לאחר קצירה מיד לפי שיוצאין בו ירקות. חרפא, כדי שיהא חריף וממהר לבשל פירו' שרו ליה רבנן ולא משום פסידא דשדה בעל ליכא פסידא תרביצא נמי משקין לה משום הרוחה ולא משום פסידא. מרביצין, היינו השקאה פורתא כדי שיצאו ירקות וכדמפ' באידך ברייתא לקמיה ומשקין השקאה גמורה דבית השלחין לישנא אחרינא תרביצא לשון משקין ממש על ידי שפעת מים אלא מזה מעט מפני אבק (שעולה האבק) שעולה על הירקות לשעות ואינו מניח לגדל אותן וכשהוא משליך עליהן מעט מים מתישב העפר וגדלו הירקות שבתרבץ ועל כן נקרא תרביצא [מלשון] (ו)אין מכבדין [ואין מרביצין] את הבית מישבין את האבק. מפי ר' יצחק. הא ר' אליעזר, דאמ' במתניתן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד והא דקתני מרביצין במועד רבנ' דפליגי עליה ושרו. כדי שיצאו ירקות, ואוכלן בשביעית עד זמן הביעור השקאה אינה עבודת קרקע בשביעית. כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית, וכל שכן (דכי) כדי שיצאו בשביעית.
צדין את האישות, שמפסידין את השדות. בשדה אילן, מפסדי טפי ולהפסד [מרובה] חששו בשביעית. בונה כדרכו, דלאו עבודת קרקע הוא. כמו שבלול, לימצא. תמס יהלוך, שהולך ומתמסמס שכל שעה שהולך ליחה נופלת ממנו וכמו נפל נפילת האשה שלא חזה שמש עטלף שאין לו עינים טלפא כן הרשעים. מביא עפר מחור זה, ונמלים עמו והן חונקין זה את זו מפני שאין מכירין אלו את אלו. גשרא, גשר מעולה בבנין דאי איכא גשרא אתי הני להני ומכירין זה את זה ואינן חונקין. גמלא, דף. מצרא, החבל שאוחזין בו בעוד שעוברין על הדף קצר. הוצין, של דקל.
<h2>דף ז.</h2>
ועד כמה, יהיו רחוקים בלא נהר שלא יכירו זה את זה. חופר גומא, ומניח שם מצודה שיצאו דרך הגומא ונאחזין במצודה. מכה בקרדום, על השפוד כדי שיכנס בקרקע ויעשה גומא ואחר כך מושכו ודוחפו אילך ואילך. ומדדה, מנענע מעט מעט כדי שיצאו משם ויהיו נצודין אבל דרך חפירה ממש לא דכמה דאפשר לשנוי משנינן. דפנא, הוצין של עץ לורייר וגדלין בו בייש. צר בצרור, נותן ומסדר את האבנים דרך בנין זו על גב זו ואינו טח בנתים. כותל (בגינה) [הגינה], שיכול (לבדור) [לגדור] פרצתו באבנים אבל אינו טח בנתים. בונה כדרכו, מפני הגנבים שלא יגנבו את כליו. הגוחה, הנוטה ומשופע לרשות הרבים. סותר ובונה כדרכו, מפני הגנבים שלא יחתרוהו מתוך שהוא סמוך לרשות הרבים. ה"ג כדקתני טעמ' מפני הסכנה. ה"ג איכא דאמרי ת"ש, ותיובתא הוא. כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה מפני הסכנה. מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא, סכנה שמא תפול על האדם ברשות הרבים וימות. התם, מפני הסכנה סותר. אלא לאו דגינה, ולהכי איצטריך בשביעית דבונה דסד"א עבודת שדה הוא דעביד נטירותא (לפי לפיכך) לפירות מחוברין אי נמי דקא עבר אקרא דכתו' ואכלו אביוני עמ' [שמות כ"ג] דהפקר נינהו קמ"ל.
רואין את הנגעים, בחולו של מועד. להקל, שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה ששמחה הוא לו. אבל לא להחמיר, שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני (שאכלו) שאבל הוא לו במועד. לא להקל, שמתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור דהיינו להקל עליו הוא נזקק להחמיר שאם טמא אומר לו טמא שאין כהן רשאי לשתוק ומוטב שלא יהיו רואין כלל דכל זמן שלא ראהו הכהן ולא אמ' לו טמא הרי הוא כטהור גמור דבכהן תליא מילתא דכל זמן שלא ראהו טהור ובהסגר שני קא מפלגי ר' מאיר ור' יוסי כדמפרש רבה בסמוך דבטהור מתחלתן אם נתנגע כולי עלמא לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי לא מהני ליה ולא מידי דלר' דאמ' רואין להקל ולא להחמיר טהור הוא לא מהני ולא מידי ואי טמא הוא שתיק הילכך אין רואין ולר' יוסי (דאמ') ודאי אין רואין דהא אין כהן רשאי לשתוק ושמא יטמאנו לזה ובהסגר ראשון נמי (דהוי) כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה שאם חל שביעי שלו של הסגר ראשון בחולו של מועד יכול כהן לראותו דאי מטהר ליה שמחה הוא לו ואי מצריך ליה שבעת ימים שנית מאי אפסדיה אי לא חזי ליה בבית הכלא נמי הוה עומד אלא בהסגר שיני קא מפלגי אם בא שביעי של שבע' ימי הסגר שיני בחולו של מועד ר' מאיר אומר רואהו כהן להקל אם טהור (או טמא) [אומר טהור] ואם טמא שתיק ואינו מצריכו שילוח חוץ למחנה דנוח לו לזה שיהא מוסגר וישמע קול בני אדם ואל יצא חוץ למחנה מוחלט אע"פ שיהא שם מותר בתשמיש דקא סבר ר' מאיר צוותא דעלמא ניחה ליה ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר [שאם רואהו להקל יבא להחמיר עליו] אם הוא טמא דאין כהן רשאי לשתוק ויהא מצריכו שילוח חוץ למחנה [ואימא האי בצותא דעלמא ניחא ליה והכי נמי פליגי במוחלט שכבר יצא חוץ למחנה] שאם נרפא מן הצרעת ורוצה להראות אל הכהן אם נתרפא ויטהר את עצמו לדברי ר' מאיר רואין דאי טהור אומר לו טהור ואי טמא אומ' לו טמא והכא ליכא למימר אבל לא להחמיר דמעקרא טמא והשתא טמא לדברי ר' יוסי אין רואין דאי אומ' לו טהור נמצא מחמיר עליו שאוסרו בתשמיש וכדלקמן ואע"ג דהוה ליה צוותא בעלמא איכא דניחא ליה בצוותא דאשתו, והיינו דקאמר ר' נראין דברי ר' מאיר וכו' דרואין נגעים במוסגר שני (ממה) דממה נפשך אי מטהר ליה הרי שמחה היא לו ואי מטמא ליה (וצרכי) [וצריך] שילוח שמחה היא לו שמתירו בתשמיש דקסבר ר' בצוותא דאשתו ניחה ליה טפי ודברי ר' יוסי דאמר אין רואין במוחלט דממה נפשך (אין רואין) אין שם שמחה דאי מטמא ליה מאי אהני ליה ואי מטהר ליה אוסרו בתשמיש המטה כל שבעת ימי ספירו דצוותא דאשתו ניחה ליה. אמ' ר' נראין, כלומר רואה אני דברי ר' מאיר דאית ליה רואין במוסגר ואיסור ראיה דר' יוסי (איני) [אני] רואה במוחלט וטעמא דנפשיה קאמ' ר'. אמ' רבה בהסגר ראשו' וכו', כדפרשית ר' מאיר סבר באמירת כהן תלא רחמנא אי בעית אימא איבעי שתוק וכל כמה דלא אמ' טמא לא הוי טמא ואי טמא שתיק והלכך רואין ר' יוסי סבר אין רשאי לשתוק וכדכתוב לטהרו או לטמאו אי זה שיראה יאמר וכל כמה דלא חזי לא... אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר והתניא איפכא, אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר.
<h2>דף ז:</h2>
תנאי הוא ואליבא דר', כלומר [תנא] קמא דסבירא ליה לר' צוותא דאשתו עדיפא ליה הלכך נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט כולה שיטה כדפרשית ותנא בתרא דסבירא ליה לר' דצוותא דעלמא עדיפא ליה הילכך נראין דברי ר' מאיר דאמר רואין במוחלט דאי מטהר ליה שמחה היא לו דצוותא דעלמא ניחה ליה טפי מצוותא דאשתו ודברי ר' יוסי דאמ' אין רואין במוסגר דילמא מטמא ליה ואסר ליה בצוותא דעלמא אע"ג (דקאי הסגר) [דכשהוא מחליטו יהיה מותר בתשמיש] בקול שמיעת בני אדם ניחה ליה טפי. כללא דמילתא ר' מאיר סבר צוותא דעלמא עדיפה ליה ור' יוסי סבר איכא דניחה ליה בדעלמא ואיכא דניחה בדאשתו ור' (יוסי) סבירא ליה כר' יוסי דאין כהן רשאי לשתוק וסבירא ליה דצוותא דאשתו עדיף ליה ולמאן דתני איפכא סבירא ליה דר' צוותא דעלמא עדיף ליה.
צוותא דעלמא, ייחוד בני אדם שולץ בלעז ובחולו של מועד קא מיירי אבל ביום טוב אין רואין, לימים פשפש בשמועה וחדשה כשמלה (מאן) [מאי] תנא אליבא דר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה הילכך במוסגר דבין אמ' טהור בין אמ' ליה טמא לא מצער דאי אמ' ליה טהור שמח דיהיב צוותא דעלמא וצוותא דאשתו דעד השתא אסור ליכנס לפנים מן החומה כדאמרינן בפרק קמא דמגלה [ח' ע"ב] ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח והיה אסור נמי בתשמיש שהרי עכשיו כשהוא אומ' לו טהור מכניסו מן החומה ולפנים ומותר בתשמי' ואי אמ' ליה טמא ומחליט ליה אע"ג דקא מצער ליה עד השתא היה תלוי ואומר שמא יאמר לו כהן טהור לגמרי וכשהוא מחליטו מצערו ביום טוב אפילו הכי לא קפיד דצוותא דאשתו עדיפא ליה ולא חייש לאותו צער של תליה הואיל והוא מתירו בתשמיש דמוחלט מותר בתשמיש אבל למוחלט אין רואין דמוחלט אית ליה צוותא דאשתו ולית ליה צוותא דעלמא ונהי אי אמ' ליה טמא לא מצער ליה אבל אי אמר ליה טהור מצער אע"ג דיהיב ליה צוותא דעלמא דנכנס לפנים מן החומה כדכתוב ואחר יבא אל המחנה כיון שאוסרו בתשמיש שצריך לו למנות ז' ימים ויהא אסור בתשמיש המטה כדלקמן וישב מחוץ לאהלו לא ניחא ליה ומאן דתני אליבא דר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה הילכך רואין למוחלט דבין אמר ליה טמא בין אמר ליה טהור ניח' ליה אע"ג דאוסרו בתשמיש כיון דיהיב ליה צוותא דמעלמא שמתירו ליכנס במחנה ניחא ליה בצוותא דעלמא ולא חייש לצוותא דאשתו אבל למוסגר אין רואין דמוסגר לית ליה צוותא דאשתו ואי אמ' ליה טהור נהי דניחא ליה שמתירו בצוותא דעלמא ובתשמיש אבל אי אמ' ליה [טמא] לא ניחא ליה דאע"ג דכשהוא אמר ליה טמא עשאוהו מוחלט ומתירו בתשמיש אפי' הכי מצער ליה דעד השתא היה תלוי (יצא) [שמא ימצא] לו טהרה אבל עכשיו כשמחליטו נמצא מצערו ביום טוב וכן הישר. מדקאמ' משום צוותא דאשתו למימרא דמוחלט מותר בתשמיש. מחוץ לאהלו שאסור בתשמיש המטה כמנודה וכאבל, שמובדלין ומופרשין ואסורין בתשמיש המט' והאי דקתני ואסור בתשמיש משום דעיקר קרא בתשמיש כתו' כדמפר' אהלו זו אשתו. שבעת ימים, דכתוב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים דהיינו שבעת ימי ספורו שהוא מונה לטהרתו ה"ג שבעת ימים ספירו וכו' ולא גרסינן תספרו לו דמההיא קרא נמי קאמ'. לאהליכם, שאמ' משה לישראל והיו נכונים לשלשת ימים וגו' והיה צריך להתירם ולומר שובו לכם לאהליכם שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ר' יוסי דלעי' לאו ר' יוסי בר' יהודה אלא ר' יוסי בר' חלפתא.
יותם לא היה לעוזיהו, משנצטרע אלא בימי חלוטו כיצד עוזיהו מלך חמשים ושתים שנה (וכשהגיע) ונתנגע בעשרים ושבעה (לי"ב) לירבעם (ויבר) וירבעם ועוזיהו מלכו כאחד זה על ישראל וזה על יהודה והיה מנוגע כ"ו שנה וכשמת עוזיהו מלך יותם ויותם בר כמה הוי כשמלך בר עשרין וחמש [עיבורו] אימת בכ"ז לעוזיהו אשתכח דבימי חלוטו איעד ור' יוסי בר יהודה אמ' ליה לא בתחלת שנה של כ"ז (דעוזיהו) [דירבעם] נתנגע עוזיהו אלא בסוף השנה ועיבורו מקמי הכא הוה בתחלת השנה בשאלתות דרב אחא [פ' מצורע] מפרש כן דהכי מסתמי קראי בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך ישראל מלך (עוזיהו) [עזריה] בן אמציהו מלך יהודה [מ"ב ט"ו] ועזריה זה עוזיהו וכי אפשר לומר כן והכתו' בשנת שלשים ושמונה לעוזיהו מלך יהודה מלך זכריה בן ירבעם [שם] וזכריה סמוך למיתת אביו מלך (וש) ונמצא כשמת ירבעם עברו ימי ממלכתו של עוזיהו ל"ח שנה כל"ח שנים מלך ירבעם ונמצאת אומ' שלא קדמו ירבעם אלא ג' שנים שהרי מ"א שנה היו ימי מלכותו והיינו ג' שנים על ל"ח שנים ומעכשיו האייך יתקיים מקרא זה שכתוב שקדמו ירבעם לעוזיהו כ"ז שנה כדכתו' בשנת עשרים ושבע [לירבעם] מלך ישראל מלך (עוזיהו) [עזריה] ואין לומר בזכריה שלא מלך סמוך למיתת אביו וכן היה מעשה שבכ"ז לירבעם מלך עוזיהו והיו אותן ט"ו שנים שנשתיירו ממלכות ירבעם... וכ"ג היתה ממלכות ישראל בטלה ואחר כ"ג שנים מלך זכריה והיינו בל"ה לעוזיהו (שהרי מקראות מוכיחין שאינן כן שהרי מלכותו שלא היתה) כדכתוב (במלאכים) [במלכים] ובשנת חמשים ושתים (לזכריה) [לעזריה] מלך פקח [שם] ויותם בנו של (עזריה) עוזיה בשנה האחרת אחר מותו כדכתוב קרא ובשנת שתים לפקח מלך יותם [שם] והיה בן כ"ה שנה כשמלך ועתה אם אמ' שבכ"ז לירבעם מלך דהתחיל עוזיהו למלוך ושלמה מלכותו של ירבעם בשנת ט"ו למלכו' עוזיהו נמצאת אומר שלא [ראה] יותם את ירבעם שכשאתה מונה כ"ה שנים שהיו ליותם כשמלך (אתת) אחר מיתת אביו נמצאת אומר (כ"ד) [שנולד יותם כ"ה] קודם השלמת מלכות אביו דהיינו (בכ"ט) [בכ"ז] שנים למלכות אביו וירבעם מת קודם לכן בט"ו שנים למלכות עוזיהו ונמצאת שלא ראה יותם את ירבעם ואי איפשר לומר כן [שהרי] (ש)בימי ירבעם היה יותם שופט(ו) (יחסו) [כדכתיב] בימי יותם בן עוזיהו ובימי ירבעם בן יואש [ד"ה א' ה'] ואמרי' בסדר עולם [פי"ט] אי אפשר לומר כן שיותם היה מלך בימי ירבעם שמת (עזריה) עוזיה אביו קודם ירבעם והלא עוזיה קבר חמשה בישראל מלכים בישראל ירבעם זכריה שלום מנחם פקח כדכתוב בפירוש במלכים [ב' ט"ו] אלא כל אותן הימים שהיה עוזיה מצורע יותם בנו שופט (בימיו) על הארץ והילכך על כרחך ראה יותם את ירבעם והיה שופט בימיו ואם כן שבכ"ז לירבעם התחיל עוזיה למלוך היאך ראה יותם לירבעם (הרי לא היה לו בן אלא) [שהרי] בן כ"ה שנה היה כשמת אביו אלא שמלך מלכות מנוגעת שבכ"ז לירבעם נתנגע והיתה לו כמלכות חדשה ועכשו לכל הפחות כמה שנים יש משנתנגע עוזיה עד (שמלך יותם) [שמת ירבעם] ט"ו שנים שנשתיירו להשלים מלכות ירבעם בן נבט (כשנתנגע) [כשמת ירבעם] שלמו ל"ח למלכות עוזיה כדכתוב בשנת שלשים ושמנה שנה לעזריה מלך זכריה בן ירבעם וכשאתה פוחת ט"ו שנים (להשלים למלכותו לכ"ב שנה) [מל"ה של עוזיהו שהיו לו כשמלך זכריהו נשארו כ"ג ונמצא שבן כ"ג למלכותו נתנגע והוא מלך נ"ב שנה נמצא שהיה מנוגע כ"ח שנים] וכל אותן שנים היה מנוגע ויותם בנו הואיל ולא היה לו אלא (כ"ד) [כ"ה] שנים כשמלך נמצא שנולד אחר ימי נגעו של אביו ג' שנים שהרי כל כ"א שנים נתנגע ונמצא יותם נולד לעוזיהו בימי חלוטו ובסדר עולם [פי"ט] אמרינ' עזריה בנה אילת ויושביה ליהודה אחרי שכב המלך אביו אמציה עם אבותיו מלמד שמלך בימי אבותיו שבימי אמציה היה עזיה מלך יהודה ונמצאת למד שתחלת מלכותו לא היה בכ"ז לירבעם שהרי ירבעם לא מלך בימי אמציה אלא ט"ו שנה כדכתו' בשנת חמש עשרה לאמציה ואמציה לא מלך אלא כ"ט שנה אלא מלכות [מנוגעת] מלך בשנת עשרים ושבע לירבעם והכי מוקמינן לה בסדר עולם (שם) וכי אפשר לומר כן והלא עוזיה וירבעם מלכו כאחד לא כאחד ממש שהרי ירבעם קדמו לעוזיהו ג' שנים כדפרישית ומאן דאמר מצורע אסור בתשמיש המטה אי אפשר (שלא) [ש]הולידו אביו בימי (חלוטו) [ספירו] וכל שכן ימי חלוטו דהא מובדל הוא מכל אדם לגמרי כך שמעתי וגמגום.
למימרא דבכהן תליא מלתא, כלומר כל כמה דלא חזי ליה לא מטמא מדפליג במתני' בראיית נגעים (ל"א מ) אלא משום שמחה ואבל מכלל דבראייה דידיה תליא מלתא דלא אתי הסגר והוחלט אלא על ידי כהן. ה"ג אין והא תניא. יום שאתה רואה בו, (ואע"ג) דמשמע ביום בו בזמן שיראה לכהן נפיק מריבוייא וכו' כדלקמן. נוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן נותנין לו שלא יראה לכהן הואיל ועדין לא נראה לכהן לא יתחיל [ל]כתחילה [בימי חתונה וכן] ברגל אלא עומד בטהרתו. משמעות, מקראות. דורשין, מר דריש ליה האי קרא ומר דריש ליה האי קרא. דבר הרשות, שצריך לדבר הרשות לר' (ממתני') [ממתיני' ד]יליף לנגעי בתים דדבר הרשות הוא. ור' יהודה מהתם וכו', ר' (סדר ממתני) [סבר ממתינין] דקא חזינן בהדיא מנגעי בתים אבל מלתיה דר' יהוד' אצטריך למימר אמאי לא גמרינן דכל מה שכתוב בנגעי בתים חדוש הוא. [ח' ע"א] ור', סבר מהתם גמרינן ותרויהו איצטריכו, טומאה דלאו דגופיה דומיא דבית בנין דסותר. מאי משמע, דהאי וביום הראות בו היינו יום.
<h2>דף ח.</h2>
וה"ג מלקט אדם עצמות אביו ואמו, לקברן במקום אחר. ששמחה היא לו, כשרואה אותם. לא יערר על מתו... לא יעורר על מתו, מפרש בגמרא כד הדר ההוא ספדונא כלומר לא ישכור לו ספדן לחזור על קרוביו לומר בכו עמי כל מר לב. ולא יספדנו, שאם מת לו מת לפני הרגל לא ישכור להספיד לפני מטתו ושלשים יום אתרוייהו קאי וטעמ' מפרש בגמרא. מתאבל, כל היום עליהם מפני [כבוד] אביו ואמו ומדרבנן דהא אפילו מוטל מת לפניו היה מתאונן כל אותו היום מדאוריתא ותו לא כדכתוב ואחריתה כיום מר והשתא כשרואה עצמות אביו רמו עליה רבנן אנינות כל אותו היום. ולערב, משחשיכה, אין צריך להתאבל דאפילו אנינות דאוריתא [אינה] אלא ביום כדכתוב ואחריתה כיום מר. ואפי' הן צרורין לו בסדינו, (הן) כמה ימים ביום שרואה אותן מתאבל עליהן כל היום והך דמייתי הכא ורמינהי וכו' ואמ' ר' חסדא וכו' ולא ידענה היכא ואדר' מאיר קא מותיב והוה בידיה לשנויי הא מני ר' יוסי דפליג עליה דר' מאיר במתניתין אלא לא שני ליה הכי דלא ניחא ליה למימר דסבר שום תנא (דליקום) [דליקוט] עצמות הוי שמחה ואהכי אהדר ומשני הוא מפני ששמחה הרגל הוא לו דקאמ' ליה ר' מאיר לאו אליקוט עצמות קאי אלא אשמחת הרגל קאמ' והכי קאמ' מלקט אדם וכו' מפני ששמחת הרגל עליו... אלא מתוך שהוא שמח (ימים רבים) בשמחת הרגל. ולא יערער, לא ישכור ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים לחזור על קרובו. אמ' ר' כד הדר ספדנא, כדרך שמחז(ו)ר הספדן ואמ' בכו עמי כל מרי לב ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו. לא יספדנו, לא ישכור על מתו שמת לו עכשיו. באותה שעה, ומשום הכי נקט שלשים יום דאמרי' שואלין בהלכות החג קודם החג שלשים יום ודרך בני אדם לכנס מעות מל' יום קודם לפי ששמע בהלכות החג. [ח' ע"ב] דקא עביד, ספדן בחנם מאן דאמ' משום מעשה שהיה ליכא.
<h2>דף ח:</h2>
ואין חופרין, במועד לצורך מתים שדרכן לחפור כוכין וקברות בזמנן לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא והא דאמרינן בעלמא דאפילו ביום שני יתעסקו בו ישראל [ביצה ו' ע"א] הני מילי כגון טלטול ושאר דברים שאין בו טורח כגון לכבס ולגזוז שער אבל חפירה לא. מחנכין, מפרש בגמרא. נברכת, של כובסין ולית בזה טורח כולי האי. וארון עם המת בחצר, שהמת שם מותר לעשות לו ארון ולנסר נסרים לעשותן ארון לכתחילה אבל לא בחצר אחרת שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא. ר' יהודה אוסר, להביא עצים ולעשות נסרים לצורך הארון אלא אם כן מנסרין הנסרים מתחלה קודם יום טוב. כוכין, קרקע המיוחד לבית הקברות וחופרין חפירה באמצע מעט ופותח בתוך אותה חפורה למטה כוכין הרבה לכל צד כזה. בקוע, גומא למים. הנברכת והבקיע, (אמר ליה) [אלמא] תרי מיני נינהו. גיהא ובר גיהא, בקיע קטן הסמוך לגדול וחריץ מתוקן מזה ומזה לזה כשהגדול מלא הולכין המים לקטן. תנינא, במתני' להא דתנו רבנן בבריתא אלמא בריתא עיקר. (הנסרים) [מנסרים] המנוסרים, דטורח גדול הן לעשותן במועד.
מפני ששמחה הוא לו, כדמפרש בגמרא. מחזיר גרושתו, אינה שמחה כל כך דאין שמחה אלא באשה שלא היתה לו מעולם. מאי הוי, שמחה ביום טוב מי אסירא. שאין מערבין שמחה, בשמחת החג כדיליף לקמן. ושמחת בחגיך ולא באשתך, והכא באשתך ולא בחגך דמשום אשתו מניח שמחת הרגל לגמרי אבל שאר שמחה שאין מבטל שמחת החג בשבילה אית ליה לרב דמערבין שמחה וקראי [ד]לקמן... לא דריש. מפני הטורח, שיש טורח גדול בסעודה וקא טרח טירחא יתירא במועד והיינו דקתני מפני שהרגל שמחה הוא וטורח הוא בו ולמאן דאמ' נמי משום פריה ורביה מתרץ לה נמי במתני' הכי שמתבטל מפריה ורביה וממתין לה עד המועד ששמחה הוא לו וחייב לשמוח בו בסעודה דקסבר כי עבד במועד הוה ליה רווחא דסליק סעודתיה מהכא ולהכא ומתבטל ואינו נושא עד המועד. כל אלו שאמרו, כגון הנושא בתולה והנושא את יבמתו דקתני מתניתין מותרין לישא ערב הרגל ואע"ג דהשתא הוו שבעת ימי המשתה של נישואין ברגל אלמא טעמ' דמתניתין לאו משום שמחה ולאו משום טורח ולאו פריה ורביה ואם איתה אפילו (עבר) [ערב הרגל] ליתסר נמי וקשי' לכולהו.
<h2>דף ט.</h2>
למאן דאמ' משום שמחה, רב יהודה אמר משום שמחה ורב אמ' משום מפני שמניח שמחת הרגל אתרויהו קא משני. ומאן דאמ' מפני בטול פריה ורביה, אסור לישא אשה במועד משום דאי שרינן ודאי משהי נפשיה ומבטל מפריה ורביה דמימר אמר אי לא נסיבנא לה ביום ראשון נסיבנא ליה ביום שני אבל השתא דשרינן ערב הרגל ולא רגל לחד יומא לא משהי נפשיה כיון דאילו מיתניס תו לא מצי עביד במועד הילכך ערב רגל מותר. שבעת ימים, לחנוכת וכו', כשנבנה בית המקדש ואחר כך שבעת ימים לחג הסוכות כדאמ' בסמוך. ודילמא מינטר לא מנטרינן, לחנוכת הבית עד הרגל מפני שהמזבח בטל. והיכא דאיתרמי, כלומר אי הוה מתרמי יום בנין סמוך לחג [מערבינן שמחה בשמחה]. כי היכי דניעביד שבעה להכא ולהכא ולא נ[י]מא בטל מזבח כיון דלא נשלם ומדלא שייר (שמ') [ש"מ] דאין מערבין. לא משיירינן, דמידע ידעי דהערמה הוא ועוד דגנאי הוא. אמה כולי עורב, שפודין של ברזל ארוכין אמה שעל גבי הבית לכלות את העורבים שלא יטנפו את הגג וכולי עורב שמונעין את העורבים כמו [תהלים מ'] לא תכלא רחמיך... צורך בנין, שהוא השלמת ל' אמות של קומת בית ראשון וק' אמות של בנין בית שני ושיור בבנין לא משיירנן. הני לחוד והני לחוד, דאין מערבין. אותה שנה לא עשו, יום הכפורים שאכלו כל שבעת ימי חנוך קודם החג וחמישי של קודם החג יום הכפורים. מאי דרוש, (נדחו) [דדחו] יום הכפורים. קדושת משכן מ' שנה שהלכו במדבר מ' שנה. קרבן יחיד, נשיאים דחנוכת המזבח. שבת דאסור סקילה, דחו שהקריבו קרבן נשיאים בשבת כדלקמן. קרבן צבור, דכתו' וכל ישראל עמו שכל ישראל הקריבו קרבנות בחנוכת בית המקדש. כרת, הוא וזרעו נכרת קודם ימיו ולא דמי האי מלתא למאי דפרי' [—דפריך] לעיל [ד' ע"א] אתא גזירה שוה ועקרא לקרא דפשיטא דיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ואינהו מיהא בההיא זמנא דריש ואכול ולא עקר ליה לגמרי לעולם אלא פעם זו בלבד ובמשכן על פי הדיבור דחו שבת כדכתו' נשיא אחד ליום וגו'. התם, הוא צורך גבוה עולות ואימ[ו]רי חטאות הכא צורך הדיוט, (דא"כ) דאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביום הכפורים. התם נמי, בבית המקדש מיעבד ליעבדו קרבן ולא ליכלו ביום הכפורים. משכן דדחי שבת מנא לן, דילמא לא (דאינו) [דחי. מה יום כולו רצוף], יום ולילה. רצופין, אין הפסק בינתים. [ימים הראויין, לקרבן כגון ימי החול]. (אלא) [אבל] שבת לא דחו. ומנא לן דאחיל (להו), קודשא בריך הוא להו דהא אמרינן יצאתה בת קול ביום השמיני של סוכות. אם כן, [ד]ימים הראוין תרי קראי למה לי אלא קרא יתירא הוא ולהכי הוא דאתא שלא תאמר קרא קמא הראוין. אין אהלו אלא אשתו. להכניס ארון, לפני ולפנים שהיה מונח קודם לכן בעיר דוד כדכתיב קרא ונטלו שלמה והכניסו לבית קדשי הקדשים. שדבקו מאליהן, שרצה הקב"ה להביא שלמה לידי כך שיהא מזכיר שם דוד אביו ויפתחהו כדי להודיע לכל העולם שמחל עון של בת שבע. כ"ד רננות, באותה תפלה בויעמוד שלמה איכא כ"ד בין תפלה רנה ותחנה ומאן דמפרש כ"ד רננות היינו בין י"ח ברכות וו' דתעניות אינו אלא טועה דתפלת שמונה עשרה אכתי בימי שלמה לא אתקין ועוד דאמר תפלת השחר [כ"ט ע"א] בהדיא הני כ"ד דתעניות כנגד מי אמר ר' חנינא כ"ד רננות שאמר שלמה אלמא כ"ד רננות לאו היינו כ"ד ברכות דתענית. ר' יהודה בן גרים, מגרים אתא. משיחך, שלמה. פרשת נדרים, ראשי המטות ל"א במסכת נדרים. אפטור, נטלו רשות (ישראל) סבורין היו ללכת בלילה ולא הלכו. בצפרא הדור, אתו לאפטורי מיניה. ביום השמיני, של סוכות היינו בכ"ב בתשרי. אנשי צורה, אנשים גדולים. פלס מעגל רגליך, משמע כל מעשיך זה כנגד זה אם באתה מצוה לידך חשוב אי זה מהן עושה אי לעשות את מצוה או לישב ולעסוק בתורה. אורח חיים, תורה. פן תפלס, שהיא קודמת לכל דבר שאי אפשר לעשותה, פלס ועושה מצוה פן תתבטל. אפשר לעשותה, פן תפלס ששתיהן מתקיימות.
<h2>דף ט:</h2>
(עכשיו) חפצך לא ישוו בה הא חפצי שמים, מצות. תיעול ולא תיפוק, [משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנו. תיפוק ולא תועיל], הוא סבר תוציא פרקמטיא ולא ישוב אליך. תיעול כלתא, דרך כלה שהולכת אצל הבעל. תיפוק, בנתך ולא לימתו גוברייהו דלא הדרי בנתך לוותך. ליחרב ביתך, ליחרב קברך כלומר שתחיה לאורך ימים שלא תבוא לקבר. וליתיב אושפיזך, ביתך שאת דר בתוכה שתחייה ותעמוד בתוכו. דהאי עלמא בית, הוי כאכסניות דסופו למות. וההוא עלמא ביתא, קברו הוי בית שעומד בו עד תחיית המתים. קרבם בתימו, ברשעים כתיב כלומר ימותו מהרה ויבואו בקבר שהוא בית של עולם, (שהוא חד). שתא חדתא, קרי שנה ראשונה של נשואין דכתיב כי יקח איש אישה חדשה וגו'. ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים היה כדאמרינן באילו טריפות [חולין נ"ז ע"ב] אבל ר' יוסי בן חלפתא תנא הוי. לא תבייש, אחריני שלא תבוא לידי כך שתתבייש והוא בי תרי זימני גבי הדדי ברכינהו לא יבושו עמי והיינו לא תתבייש לא תבייש עמי ברכה היא. תכשיטיה, כחל וסרק. לא תסוד, בסיד במועד. שנוול היא לה, צער הוא לה מפני שמצערה. כוחלת, כחל וסרק נותנת בין עיניה כענין שנ' כי תקרעו בפוך עיניך [ירמיה ד']. פוקסת, מתקנת שערה. [ויש מפרשים פוקסת, מעברת סרק על פניה ולא נהירא מדקתני פוקסת ומעברת סרק על פניה] מכלל דפוקסת לאו הכי הוא. ד"א מעברת סרק על פניה מעברת סרק על פניה מטה, (להטיח הסיד ולתקן את השער וכן מעברת סרק על פניה). באפי כלתא, כלומר זקינה היתה שכבר בנה נשאוי ואעפ"כ מתקשטת במועד. טבלא, צינבש בלעז. לא תסוד, סיד במועד. שניוול הוא, בעודו עליה ואע"פ שכשנטלתו שמחה היא לה. ומודה ר' יהודה בסיד, דמתיבש לאלתר ויכולה לקפלו במועד. שטפלתו, סכתו במועד הואיל ומתייפה במועד לאחר נטילה. נפרעין מהן, במסכת עבוד' זרה (מפני כ) ג' ימים לפני אידיהן של גוים אין נושאין ונותנין עמהם משום דאזלו ומודה לע"ז ר' יהודה אומר נפרעין חוב מהן מפני שהגוי מצר כשפורע חובו ולא אזיל ומודה אלמא לית ליה לר' יהודה שמח לאחר זמן. כל הלכות מועד קטן כגון רבוי מעדנים ותכשיטין לגופו מיצר הוא בשעת הטורח ולהכי אזיל בתר בסוף הואיל וכלהו הכי איתנהו אבל בע"ז אזיל בתר השתא דכיון דהשתא מיצר לא חייש לבסוף. רבינא אמ', לעולם מיצר ואפילו לאחר זמן שדעתו לטרוף ולגזול. הגיעו לפרקן, לשתי שערות. ולא הגיעו, לכלל שנים ולפיכך דעתן להשירן. טופלות, סכות אורחא דמלתא (נקד) נקט שדרכן להשיר לפי שלא הגיעו [לפרקן] ודרך עניות טופלות בסיד. סטכת, הוא שמן זית שלא הביא שליש ושמן היוצא מהן משיר את השער. ר' יהודה אומר, שמן זית הוא זה אנפקנון וכו'. ולמה סכין אותו, בימי אחשורוש. ל"א אנפקנון גבי שמן דמנחות ר' יהודה במסכת מנחות מפרש לה סך אותו בגזרת אוכל הלחם שלקח את כל השמן וסך בו סך מן השמן משמע שנטל מקצת בגזירת אוכל את הלחם טופלות בסיד. קטליה ר' ביבי לברתי, כלומר שלמדתי ממנו. שכר, משחיר את הבשר.
<h2>דף י.</h2>
כל שאינו יכול, כל שאינו יודע להוציא מלא מחט בבת אחת כשהוא אומן תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך מחט ואחר כך מושכת מן הבגד ונמצא תפירת הרבה במשיכה אח' ודרכו לעשות כן בבגד צמר שבלה ומתמסמסת והולך וארגהו במחט בענין זה חוטין חדשים כעין אריגה דטריא בלעז והיודע לעשות כן הרי זה אומן. שאין יודע לכוין אמרא בחפת חלוקו, שפה. חפת, שדרך לתת בגד עבה סביב שולי החלוק שלא יבלו כשנגררין בארץ וההדיוט אינו יכול לכוין באותו בגד שתהא השפה מכוונת בו אלא מעוקמת לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום אחד וקצר [במקום] זה. מפסיע, תופר מהרה תפירות רחוקו' זו מזו בשטייר בלעז כעין שני הכלב שרחוקות זו מזו. ה"ג רבה אמ' כלבתא ולא גרסי' שיני דשם תפירה כך היא תפירה שאינה יפה אלא תפירה אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו. מסרגין את המטות, אורגין בחבלים. ר' יוסי אומר ממתחין, אם רפוי שנארג זה ימים רבים ורפו החבלים ממתחין אבל לא מסרגין. (שיתי, בלא ערב אבל מיתוח אינו אלא שאם היה ארוג כבר ועברו ימים רבים ורפו החבלין ממתחין אבל לא מסרגין). שיתי וערב, כדרך אריגת מטה שיתי וערב לאורך ולרוחב. וחד אמ' מסרגין שיתי בלא ערב, אבל מיתוח אינו אלא שאם היה ארוג כבר ועברו ימים רבים ורפו החבלים שישים עין אחד לראש המטה כדי למתוח החבלים. ושוין, ר' מאיר ור' יוסי. אין מפשילין, אין גודלין ועושין חבלים. השתא, לר' יוסי אמרת לא ותנא קמא לא שרי אלא בלא ערב מפשילין מבעיא. מי איכא למאן דאמ' מסרגין, היינו שיתי בלא ערב בתמיה. מטה, מאימתי נגמרה לטומאה. משיסרג בה שלשה בתים, [והיינו אריגת ערב עם השיתי דלישנא דבית לא שייך אלא בשיתי וערב], ועוד אי בשתי [בלא ערב] ג' בתים למאי חזי. אלא כי פליגי, ר' יוסי ב"ר חנינא ור' חייא. בממתחין, ואליבא דר' יוסי דמתני'. מתוח נמי לא, בתמיה מאי איכא. כיון דאיפשר למלייה במאני, אם היה רפוי והחבלים מעמיקין למטה יכול שיתן שם כרים וכסתות הן בה עד שימלאנו.
ה"ג במתני' מעמיד[י]ן תנור ורחים במועד, העמדת ריחים במקום קבועתם מעמידין בונין ומושבין ומתקנין תנור (לא) שלהן לכתחלה כדאמרינן לקמן [י"א ע"א] רבא שרא למגדל תנור וכגון שצריך [למועד. תנור, מקום שפיתת] שתי קדירות. כירים, מקום שפיתת קדרה אחת, תנוריהם קטנים היו ושל חרס כעין כדים גדולים ויכול לנשאן בכל מקום שירצה ויש מהן שהיו מעמידו וקבעו במקום אחד שמטיחו בסיד וקובעו מלמטה ומלמעלה היה מכסהו כמו כן באותו סיד כדי שיעכב חמימותו וזו היא העמדה. מכבשין, מפרש בגמרא.
<h2>דף יא.</h2>
מרפסת, לשון מרפס ומדרס אלודייר בלעז. מעשה הדיוט, בגמר' מפרש. שפין את הסדקין, גגותיהן לא היו משפעין ומשתמשין עליהן כדרך.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו, שנותנן בתוך המעטן לאחר לקיטתן וצוברין ומניחן כדי שיתבשלו ואחר כך נותנן בבית הבד ודרך הוא שמהפכין כשמכניסין אותו לבית הבד ואי לא מסיקן לאחר שהפכן פסדי. וערעו, שארעו אבל ואבל אסור בעשיית מלאכה. או אונס או שהטעוהו פועלים, ולא באו למלאכתו והגיע המועד. טוען, על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשונה כדי שיזובו מקצתן ולא יפסידו אבל לטעון קורה פעם שניה אינו טוען דתו לא פסדי ודרך הוא שטוענין עליהן קורה וכובשין אותו לאחר קורה ראשונה במנחות [פ"ו ע"א]. זולף, ממנה. וגומר, את כולן כדרכו וגף לא גרסינן דאין דרך לעשות לשמן מגופה דאפילו מניחו מגולה לא יפסיד ואם לא אירעו אונס אלא כיון מלאכתו במועד אסור. פתח באבל וסיים במועד, דגבי מועד תני תקנתא באפי נפשיה דלא קתני מי שהפך את זיתיו (ואירוע) [ואירעו] אבל טוען קורה ראשונה בימי אבלו שלא במועד וכן מי שאירעו אונס כיון דפתח באבל אמאי לא תני תקנתא. זאת אומרת, מדקתני וארע אבל או אונס ועכב עד המועד מחמת אבלו או מחמת אונס. דברים המותרין במועד, כגון קורה ראשונה שמותר לו לטעון הוא בעצמו בחולו של מועד אסור לו לטעון בימי אבלו אבל אחרים עושין לו. איסור מלאכה דאבל עצמו דרבנן כדי שלא ישכח אבילתו וקרא בפרקין דלקמן [ט"ו ע"ב] והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסמכתא בעלמא הוא. אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאוריתא כדאמרינן בפרק אין דורשין [חגיגה י"ח ע"א] את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיי' מלאכה. במקום פסידא שרו רבנן, דלא מסרן הכתוב אלא (ללחמים) לחכמים הילכך קתני [תרי מילי] וארעו אבל ולא הספיק [לעוצרם תחלה או שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס ולא יכול לעוצרם] עד שבא המועד [ומן הדין היה לשנות טוען קורה ראשונה בין במועד בין בימי אבלו אלא] דלא איצטריך למתני ליה. תניא כותיה דרב ששת, דאבל עצמו אסור לטעון קורה ראשונה אלא אחרים עושין לו. ה"ג דברים העושים לאבל בימי אבלו זיתיו הפוכין טוענין לו, קורה ראשונה. בורו לגוף וכו', כלומר דברים שאחרים רשאין לעשותן לו אילו הן זיתיו הפוכין ומתוקנין בבית הבד דפסדי בבד טוענין לו קורה כיון דפסדי אבל להפוך לכתחילה דלא פסדי לא. בורו לגוף, שיורד היין לתוכו איפשר לגופו ולעשות לו מגופה עליו אי"ס אין חותמין אותה דליכא פסידא כל כך דלא מחמיץ כולי האי ואין אחרים עושין לו. מישרה, ששורין פשתן. מן היורה, של צבע שאם יעמיד יותר מדאי מפסיד. משהגיע עונת מים, של שדהו להשקות. מרביצין לו, משקין אותו כעין אין מכבדין ואין מרביצין לו. שדה ניר, קרקע אחר חרישתו זורעין לו דהפסד הוא כשאינו זרוע. פשתן, אם אינו זורע בזמנו שוב אינו יכול לזורעו. אמרו לו, אם כן לא תזרע שדה ניר שלו בזרע המבוכר תזרע באפל. ה"ג רבן גמליאל אומר זיתיו הפוכין ובור לגוף ואין שם אומן אלא הוא, עושה לעצמו כיון דמפסיד. בלן, שומר המרחץ ומשמשן במרחץ ונוטל מכל אחד ואחד שכרו. הרי זה יעשה, כיון דאיכא פסידא ואיכא נמי צורך רבים ולא גרסינן (הא) [הכא] בצנעה דהא דרבים הוא ובפרהסיא הוא דעביד. אריס, למחצה לשליש ולרביע. חוכרין, שוכר קרקע חבירו ועובדה ונוטל אותה שנותן לו דבר קצוב לשנה ה' כורין או י' כורין לפי מה שהקרקע גדול וראוי לעשות. קבלנין, שקבלו לעשות את כל עבודת השדה ובעל הבית שוכרן וכל אלו שקבלו השדה לשנים מרובין וארען אבל הרי אלו יעשו על ידי אחרים שהמלאכה של אחרים הוא ומשום פסידא דבעלים הוא דשרינן ליה דאריסין וקבלנין כשאין עוסקין בקרקע איכא פסידא דבעלים וחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דארעא אם מוביר ולא עביד ליה הוי נמי פסידא דבעלים ואיכא נמי פסידא (דבעלים) דידיה הילכך (אבל) [עושין] על ידי אחרים אית ספרי דלא כתוב בהו על ידי אחרים. החמרין והגמלין, שוכרי חמורים וגמלים וספינות להביא עליהן תבואה למכור או שאר פרקמטיא לעצמן. הרי אלו, לא ישכ[י]רו בתחלה (ואם התנו לעשות עמו קודם יום טוב ואירע בהן אבל חזרו בהן) שהמלאכה שלהן היא. ואם מחוכרין או מושכרין, הן או בהמתם אצל אחרים למהלך חודש או חדשים. הרי אלו יעשו, הן עצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני על ידי אחרים שהרי הן עצמן מושכרין אבל אריסין אפשר להן על ידי אחרים בעבודת קרקע. שכיר יום, אסור אפילו בעיר אחרת שאין יודעין בו דהוא אבל וליכא משום מראית העין. לא יעשה, הואיל ובידו לעשות ולחזור כדאמרינ' פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום [ב"מ ע"ז ע"א] וליכא פסידא כולי האי. ואם היתה מלאכת אחרים בידו בביתו, כגון בגד לארוג הואיל ובידו לגמרה לאחר [זמן] הרי זה לא יעשה. ואע"פ שקבולת, הוא שקבל עליו לצמיתות לארוג אותו בגד בכך וכך. קבולת כדידיה דמי, שהרי קבלו עליו וגומר כל זמן שירצה. שאינה קבולת, שלא קבלה לגמרי לעשות כל זמן שירצה ואעפ"כ לא יעשה הואיל בידו לשהותה ולעשותה לאחר זמן. בביתו, של אבל לא יעשה אחר מפני החשד שיאמרו הוא עצמו עושה אותה ומסייע במלאכה אי נמי שלא יאמרו בימי אבלו שכר זה הפועל. גמלא, צמד בקר בין שניהם שור אחד לזה ושור אחד לזה. (איתרמא) [איתרעאי] מלתא [דאבילות] ופסקיה לגמליה, הפריד שורו מן (האבל) [הגמל] ולא שלחו לחרוש בשדה לפי שהיה אבל ואבל מצווה על שביתת בהמתו מדרבנן. אפסידא דאחריני, דמריון לא חייש בתמיה דמאחר ששורו של מריון אין יכול לחרוש בשור אחר הוה ליה למר בריה דרב אחא לשלוח שורו לחרוש עם שורו של מריון דכיון דמשרי שרי כדתניא אם היה מחוברין הוה ליה למיחש [אפסידא] דחבריה. הוא סבר, מר בריה דרב אחא. אדם חשוב שאני, ומחמיר על עצמו ומר בריה דרב אחא חשוב הוה.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלין קבולת, גוים שמקבלין מישראל מלאכה קודם יום טוב לעשותה לגמרי כגון בית לעשותו ועושהו גוי אפילו בשבת ויום טוב. חוץ לתחום, דליכא חשדא והא דאמרינן של בית ר' היו נותנין כלי לבן שלהם לפני השבת התם אפילו בתוך התחום דחלוק ובגד לאו מידי דמינכר הוא וליכא חשדא אבל מידי דמינכר חוץ לתחום אין תוך התחום לא. ולא אמרן, דחוץ לתחום מותר. אלא דליכא מתא, אחרינא. דמקרבא להתם, חוץ לתחום. אבל איכא מתא, אחרינא חיישינן שמא ילך להתם מההיא מתא ויחשוב תחומו מאותו מקום עד מקום שעומד מקבל מלאכתו וילך שם ויסייענו ולא אמרן דמותר אלא בשבתות אבל בחולו של מועד אסור מפני חשד שלא יאמרו שמא ילך ויסייענו. בנו ליה, גוים. אפדניה, בחולו של מועד. איקלע, לגויה מר זוטרא. לא עייל לגויה, דההיא אפדנא לפי שנעבדה בה עבודה בחולו של מועד, (בכוליה). איכא דאמרי, הוא גופיה לא עייל כל ימיו. איכא דאמרי, משום הכי לא עייל לגויה דהוא עצמו עבד בו עבודה דסייע בהדייהו בתיבנא שלקחו הגוים תבן מבית התבן שלו כדי לעשות לבנים שבנו בהן את הבנין ואיהו לא ידע. מיהא דשמואל קא פריך ליה ולא מדרב משרשיא דהא דרב משרשיא בחולו של מועד הוא דקא אסר. אדם חשוב שאני, ומרחיק עצמו מדומה לעבירה, לישנא אחרינא מקבלי קבולת שקבלו עליהם מלאכת האבל בתוך התחום אע"פ שקבלוה קודם האבל [אסור] מפני מראית העין [שיאמרו] ראו זה שמסר מלאכתו בימי אבלו לאחרים ולא ידעו דקבולת היא [לגבייהו מ]קודם לכן ואמרינן לעיל אלו דברים עושין לאבל וכו' דדבר שאינו אבד אסור למסור לאחרים בימי אבלו. חוץ לתחום, (דמי) שרי הואיל וקבלוה קודם האבל וליכא למיגזר משום חשד שאין בני העיר מצויין שם שיכירו שמלאכתו של אבל הוא. בחו' של מועד שכיחי, להאי לישנא קשיא אמאי נקט מועד ליתני בחול ונראה בעיני דאיידי דנקט שבתות וימים טובים נקט מועד והוא הדין בחול. מר זוטרא, בנו ליה גוים. אפדנא, בימי אבלו ולא עייל לגויה דבימי אבלותו בנו ליה וסייע בהדיהו תקן להם [תבן] (מלבא) [ללבנים] בתוך ביתו דאבל אסור לצאת מפתח ביתו. אכונגרי, שמשים שמסדרין שלחנות. למיעבד עבידתיהו, לתקן אצ[ט]באות וסמוכות של שלחנות שנשברו. אמ' כיון דלאו אגרא קא שקלי, הני אומנין אלא שרשויי בעלמא דמ[ש]תרשי כעין דורון הוא שכירות שאינו קצוב כדי סעודתן שאוכלין לשם ולא שכירות הוא ויכולין לעשות כדרכן. (מקבולת) [מקבלין] קבולת, נותנין מלאכה במועד כדי לעשותה לאחר המועד. שלא ישקול, כמו (מטה) מטוה שנותנין (לגרבי) [לגרדי] במשקל. מרביעין, אוחזין בהמה ומרביעין עליה זכר. בבכור, דעבודה היא דהא גבי מועד חשיבא ליה מלאכה. ופסולי המוקדשין, שנפדו והוממו אע"פ שנפדו אסורין בגיזה ועבודה כדנפקא מתזבח ואכלת בשר [דברים י"ב] דמשתעי בפסולי המוקדשין [בכורות י"ד ע"ב]. ה"ג ר' יהודה אומר חמורה [שתבעה] מרביעין עליה זכר כדי שלא תצטנן, חמורה מצטננת מחמימות תאותה ושוב קשה לזוגן. ושאר כל הבהמות, אין מרביעין אותן ממש אבל מותר להכניסן זכר ונקיבה. לבקרות, לדיר אבל אין אוחזין אותן ומרביעין זו על זו. אין מדיירין דיר, אין מכניסין בהמות לעדר ושוכבין שם כל הלילה ומזבלין שם ובכל לילה מסיעין דיר הבהמות ממקום למקום עד שמזבלת כל השדה. אין מסייעין אותן, המדיירין שדה של ישראל אם גוים הם. ואם באו, גוים מאליהן לדייר שדהו של ישראל שלא מדעתו ולא קצב עליהן. מותר, להניחן ונותנין להם שכר אחר כן. ואין מוסר להם, בעל השדה. שומר לנער את צאנם, [לשמור את צאנם, ל"א] (ול"ג) לנער את צאנם להזהיר את הבהמות להקימם תמיד שכשעומדות ועולות תמיד מיד נפנות ומזבלות את השדה לשון מנער אישקוש בלעז. עושה גוי בשבת וביום טוב ומסייעין אותן במועד דלאו טורח מלאכה היא. (דע הב) בשבת, אם מדיירין גוים שדה של ישראל. בטובה, בחנם להחזיק להם טובה מניחין אותן. ביום טוב, מותר לתת להם מזונות.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור, ומתיירא שמא יחמיץ. זולף, ממצה וגף מניח מגופה על הבור שהיין בתוכו ומכסה את היין יפה בתוכו כדרכו. למודים, מכסהו עראי ולא כדרכו לישנא אחרינא למודים מכסהו בנסרים. בור, מקום שירד שם היין מן הגת ומתוקן יפה בבנין אבנים בקרקע קרוי בור. משחה, דנפיש פסידא שדמיו יתרים משל יין. מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא, צריך לשנוי כלומר כמאן אמרינן בכל דוכתא דחזינן דלא בעינן שינוי במועד במידי דפסיד. למשעא, שטחין חביותיהן מבפנים בזפת או במיני רבב להעמיד טעם היין והשכר שבתוכו ולא דוקא חביתא דשיכרא אלא מעשה כך היה, [ל"א] למשעא חביתא לסתום פי חבית. סיני, רב יוסף דשמעתיה כסיני. ומהדר חמרא טעמ' מאי וכו'. אמרה לי אם, מניקתא דאמו (היתה) מתה בשעת לידתו. שיח סאוי, בור שכר שלא נתנו בו אלא ששה סאין של שעורים או של תמרים ומונח בחבית זפותא מעלי יותר משכר הנתון בחבית שאינה זפותה שנתנו בו ח' סאין שעורים אלמא כי לא שיע פסיד. דזו זיפות וזו זיפות ואין למדין זו מזו פר"ח. כהלכות כותיים, דכותיים היכא דאחזוק אחזוק ודלא אחזוק לא אחזוק ומסתמא לא מחזקינון בהן בשום מצוה בפרק הכל שוחטין [חולין ד' ע"א] אף במועד מאי דשרו רבנן שרו מאי דלא שרו רבנן לא שרו ולא גמרינן חדא מחדא. עקרות, כאשה עקרה שאין ממנה פרי אלא גופה הכא נמי אין בהן אלא [גופם] ואין למדין מהן. ואין למדות זו מזו, אין אומרין בהן זו דומא לזו כגון השקאת בית הבעל והשקאת בית השלחין משום פסידא ואין אומרין הלא אין טורח להשקות את זה יותר מזה מה זה מותר אף זה ולא ידע דמשום פסידא הוא לפיכך אין לך אלא מה שמנו חכמים זו אסורה וזו מותרת כגון חביתא וכוותא שפסדי. רב דימי, זופתין את החבית שהיא גדולה ולא הקטנה אין מדמין אותה לומר גדולה מותרת שיש טורח גדול קל וחומר לקטנה. מר חייש לטירחא, ולא לפסידא דקסבר דאפי' במקום פסידה מיטרח לא טרחינן. כהלכות שבת, מה הלכות שבת יש מהן פטור מקרבן אבל אסור מדרבנן אף הלכות מועד (מאן) [מאי] דשרו רבנן איכא מינייהו דמותר לכתחלה כגון במקום פסידא דמותר אפילו מדרבנן ויש מהן שפטור אבל אסור כלומר שאין מותר לכתחלה כגון הני דמתניתי' דקתני [להלן י"ג ע"ב] (מותרין) [מוכרין] בצנעה דאע"ג דשרו רבנן לא בהדיא קא שרו להו והיינו כהלכות שבת (לא) יש מהן פטור אבל אסור היינו כל הנך דאסור לעשות במועד דאין לוקין עליהן מלאו דלא תעשה כל מלאכה אבל אסור, זה שמעתי.
<h2>דף יב:</h2>
חצדו ליה חצדא, קצרו לו גוים קצירה של תבואה שלו ודבר האבד הוא. אבל במחובר וכו', ולית ליה (להאי) [כהאי] תנא דמתני' משקין בית השלחין דקתני במחובר אפי' דבר [האבד] (ה)אסור ושלחין מחוברין ודבר האבד הוא. שלא ידוש בפרות, דבעינן שינוי היכא דאיפשר. מתניתין יחידא היא, ר' יוסי. ידוש נמי בפרות, דהא ר' יוסי לא בעי שנוי ומשני התם האי דקתני ובלבד שלא ידוש בפרות לאו משום דבעי שינוי דהא לאו שינוי הוא דכיון דכל יומא רובא דעלמא לאו בפרות דיישי האי נמי כי לא דייש לאו שינוי הוא אלא אוושא דמלתא הוא. לא סיימוה קמיה, (לא ואם טחן לצורך היה יודע) [ולא היה יודע שהקצירה לצורך אכילה במועד הוה]. קוצץ, שקוצץ עצים מן האילן, חוטב, חטיבת עצים תלושין בתוך הבית. ובלבד שלא יערים, אשברקא. תנאי הוא, דאיכא תנא דאמ' מערימן ואיכא תנא דאמ' אין מערימן בכך לענין שבת קאי בפרק (חבית שנשברה) [כל כתבי שבת קי"ז ע"ב]. כיחידאה, רבן גמליאל משום ר' יוסי דלעיל. נפיק בחומרתא דמדושא, יצא בטבעת לחצירו שלא היתה ממתכת אלא מאותו עץ של מדושא (ואמ' ר') [ואמרינן] במסכת שבת היא של אלמוג וחותמה של מתכת או היא של מתכת וחותמה של אלמוג (אלמוגים) הרי זה אסורה דטבעת מכוערת היא ואין תכשיט של איש אלא אם כן היא וחותמה של נחושת דהשתא הויא תכשיט ומותר לצא' בה בשבת לחצר אבל לא לרשות הרבים והאי דקא אסרינן לחצירו גזירה משום רשות הרבים. ואישתי מיא, בחול ולא חש לבשולי גוים. אי משום חומרתא דמדושא, נהי דליתיה לתכשיט טלטול מיהא שרי. נסורת, לשרוף פסולת דקה שנופלת מן העץ. אבא, יער. שלינא, מקום. לא שמיע ליה, כלומר לא סבירא ליה. שבקיה, בההיא זמנא דלא בעי תו למיקץ ליה באפיה (נפשיה) דרב שילא, בתר דאזל ליה רב שילא, (אזל ליה רב אשי) אתא, [רב אשי] למקצויה. ל"א בעי למפסק לשקיה, לחתוך שוקיו כיון דחזא שאירע לו כן (היה) אמ' ודאי אסור לעשות כן. (חזר הבל) הדר, [חזר] לאורחא ובא לו לביתו. (כ"ש למקלט) למקטל כשותא, לקצץ הומלין. לחפיפה, לכסות בו מאכל כגון תאנים וענבים. שומשמין אין ראויין לאכילה עד שיכמשו לאחר זמן. לנזייתא דאית בהו, כמושין שבהן ראויין לאכילה. קטפיה, בצריה לאכילה לא תבצור מתרגמינן לא תקטוף. לשנה, לשנה אחרת. שהיין לפרדיסייהו, ובצרום במועד שכיונו מלאכתם. אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה, מרוב צער שיצא חורבה ממנו.
שיכניסם בצנעה, דלא ליפוק חורבה מיניה. כשורי, קורות גדולים וכבדים. (מרבדי) [מדברי], אבוקות. אוושא, הומה מלתא טפי דשמעי כולי עלמא. שולה, כל שמעלה מן המים נקרא שולה. ובלבד שלא יכוין מלאכתו, כשישים פשתנו (מא) לשרות מכון שעתו שכשיגיע למועד אז יהא שרוי וישלנו במועד [מ]שם [מפני] (שיהא) [שהוא] בטל. שיקנסו, שיאבדו.
<h2>דף יג.</h2>
צרם, (אוזן בבכור) כהן אוזן בכור לפסלו במום דבכור נוהג בזמן הזה ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם מאיליו ויאכלנו דאינו רשאי לאכלו כל זמן שלא הומם דקדשים בחוץ הוא ואם צרם כהן אוזן בכור (הרי) להתירו קנסוהו רבנן כדאמרינן בבכורות [ל"ד ע"א] הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחוט (עליו) עולמית דקנסינן ליה על דעבד איסורא כדכתוב כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא (הַ ה) [יֵהַיה] להטיל בו מום, והיינו דקאמ' אם תמצא לומר וכו' דקא מיבעיא לה התם צרם אוזן ומת מהו שיקנסו בניו אחריו וכו'. דאיסורא דאוריתא, דעבר בלאו דלא יהיה בו אבל גבי מועד אע"ג דאיסור מלאכה במועד דאוריתא במקום פסידא מיהא שרי כדאמרן והכא קנסא מדרבנן הוא ואימא דלא ליקנסו בניו אחריו. המוכר עבדו, כנעני לגוי קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו במס' גיטין בפרק השולח גט [מ"ד ע"א] משום דהפקיעו מידי מצות דעבד חייב בכל מצות שהאשה חייבת כגון לא תעשה או מצות (שהזמן) שלא הזמן גרמא. (ממונא שיאבד קנסוה רבנן). ממונא קנסו רבנן, שיהא נאבד אותו ממון בין ישנו לבעל בין אינו. נקווצה נטלו קוצים מתוכה דלאו מלאכה היא כולי האי. נטייבה, הטיבו הקרקע בזבל שעל ידי משואות חמורים ועגלות. (נידידייה) [נדיירה], ניזבליה על ידי דיר של בהמות כדפרשית לעיל. טימא טהרותיו, של חבירו אע"פ שלא גזלן שהרי שלו מוטל לפניו קנסוהו. לא שמיה היזק, וקנסא בעלמא ולדידיה קנסו וכו', (בתים ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד רב נחמן הכי סבירא ליה מתני').
אין לוקחין בתים [עבדים] ובהמה אלא לצורך המועד, שהקונה צריך להם בתים לדור בהם במועד עבדים לשמשו ולא למוכרן בהמה לשחיטה. או לצורך המוכר, שצריך המוכר למעות לצורך יום טוב ושאין לו מה יאכל כלומר אם בשביל צורך המועד צריך שישתכר להוליכן לבית הקונה ולעסוק בהן שאין לו לשכיר מה יאכל ביום טוב אם לא ישתכר כאן התירו חכמים לקנותן כדי שישתכר זה. ל"א ושאין לו מה יאכל כלומ' שיקנה עבדים לצורך שאין לו מה יאכל כגון הסופר והוא יקנה עבדים כדי שיכתוב הסופר את שטר המכירה ויתן לו שכרו ויאכל זה בחולו של מועד אלמא יכול לקנות כדי שיתן שכר פעולה. פרושי קא מפריש, לצורך המועד שאין לו מה יאכל אם לא ימכור. ה"ג ת"ש אין כותבין שטרי וכו' ולא גרסי' איתיביה. שאם אין המלוה מאמינו בלא שטר להלוות לו והלוה צריך למעות להוצאת יום טוב. שכר פעולה, שאין לסופר מה יאכל ומדקתני ואם אין מאמינו משמע הלווה צריך הוא והדר קתני או שאין לו ודאי אסופר קאי. בערבי פסחים, ואפי' במקו' (שנהגו) שלא נהגו לעשות מלאכה דערב הפסח חמור הוא משאר ערבי ימים טובים כדמפרש בפסחים. החייטין, הואיל והדיוט תופר כדרכו שהותרה מלאכה זו להדיוט דין הוא שנתירה בארבעה עשר אפי' לאומן כדרכו. כל מלאכות נמי, לשתריין לכולי עלמא בארבעה עשר דהא מצינו דכולן התירו במועד גבי שכר פעולה שאין לו מה יאכל. מתקיף לה רב פפא, אהא דרב ששת מי סברת כל מידי דשרו במועד על ידי הדחק שרו בארבסר לכתחלה נהי נמי שכר פעולה במועד [שרי כשאין לו מה יאכל] מיהו כותל הגוחה לרשות הרבים לבנותו בחולו של מועד כדאמרינן לעיל [ז' ע"א]. בנין, נמי לישתרי בארבסר. (שאין) [שכן] כותבין קדושי נשים וכו', כדאמרינן באלו מגלחין במועד בסמוך. שוברין, מי שיש עליו חוב ופרע ממנו מקצת חובו והיה כתוב שובר משטרו מה שפרע. ה"ג אלא אמ' רב אשי וכו' משום טירחא ולאו טירחא הוא, מלאכה אסורה משום טירחא והא שריא משום דאין בה טורח. משום דצורך יום טוב, הוא דשריין הני ג' חייטין וספרין וכובסין שתופרין ומגלחין ומכבסין לפני יו' טוב והא דקתני שכן הדיוט וכו' היינו טעמ' דצורך יום טוב הוא ומשתריא נמי בחולו של מועד. מידי דלאו צורך יום טוב לא, דלא דתשתרי מלאכה לכל אדם הואיל ויש לה היתר (מבעוד) במועד אלא אם כן הוי צורך יום טוב כגון חייטין וספרין והוא הדין דתשתרי שכר פעולה בארבעה עשר אם אין לו מה יאכל ביום טוב דאין לו צורך יום טוב גדול מזה.
אין מפנין, כלים ותבואה מבית אחר רחוק מזה מפני הטורח. אבל מפנה הוא לחצירו, קס"ד אפילו לחצירו דרחוק משם ובגמרא פריך רישא לסופה. ואם חושש להם, שמא יגנבום גנבים מבית האומן אי נמי שצריך האומן לשכרו ואין בעל הבית מאמינו שלא ישאל ממנו פעם אחרת שכרו. מפנין וכו' סופא, דקתני מבית לחצירו שרי אתאן לבית שבחצירו דצינעה הוא אבל מבית לחצירו דרך רשות הרבים לא. בדיק לן רבא, לחדודי. ואמרי' ליה, כלומר משנינן ליה בי"ד מביאין דטורח י"ד ליכא ושאינו לצורך המועד דקתני לצור' הפסח. במועד אין מביאין, דטירחא הוא במאמינו זה לאומן אין מביאי' ומתני' במאמינו והכי קתני אין מביאין כלים מבית האומן שלא לצורך (ה"ב) הואיל ומאמינו ואם חשש להם שאינו מאמינו או שמא יגנבו מביאין ומניח' בחצר (והכי קתני מתני' אם אינו מאמינו להניח כליו אצלו והוא צריך לשכרו מביאין ומניחן בחצר) חוץ לבית האומן.
<h2>דף יג:</h2>
והא תניא, בניחותא. כד מבית הכדר כרים וכסתות מבית האומן, ולצורך יום טוב. ולא כלים, שאר כלים שאין צריכין ביום טוב. מוליכין קשיא, דקתני מתני' דפסחים מוליכין ומביאין ומתני' דהכא קתני מביאין אין מוליכין לא והכא ליכא לשנויי במאמינו דמוליכין מאי מאמינו ומאי שאינו מאמינו איכא.
מחפין את הקציעות, תאנים השטוחות בשדה לייבשן מחפין אותן בקש מפני הגשמים, קציעות תאנים שצירפן לתוך כלי וקורין אותו מקצוע ואינו מרובע אלא ג' קרנות יש לו ועושין עיגול התאנים כמין הכלי. מעבין, בגמ' פליגי בה בפי' מחפין ומעבין. אקלושי, מעט מחפין ולא כל צרכן כדרך שעושה בחול. אסמוכי, מחפין אותן יפה יפה בעובי בכל הצורך. לא שנא הכי ולא שנא הכי, בין עב בין קלוש קרי ליה מחופין. מעבין, עושין אותן הקציעות כמין כרי שצורפן ומכניסן יחד בכרי כדי שיהו העליונות מגינות על התחתונות. הדשושות, (יחד) (שדסין) [שדשין] וכותתין חטין לדייסא. הגרוסות, טוחנין פולין לגריסין. בצנעה, שמא יאמרו זה לוקח [שלא] לצורך המועד. החמירו, מפר' בגמרא. החמירו על עצמן, דלא עבדי כלל ולחומרא. או דילמא החמירו, לעשות בצנעה מדעתן ואם רצו לעשות בפרהסיה עושין ולקולא. עכו, שם העיר. דשושי חילקא, דוששין את החלקא ואת הטרגיס כולן חטין הם אלא חילקא חד לתרי שדש את התבואה וכותתין עד שמתחלקת לשנים. דשושי צפורי, מקום. טרגיס, מחלק כל חטה לתלת תלת ולשון (תריגון) [טריגון] הוא. טיסני. כי אתא רב דימי אמ' מאי חילקא, כונתא כוסמת שמקלפין אותה. טמאין בכל מקום, אפילו בכפרים דקיימ' לן סולת של בני כרכים מקבלת טומאה שהוכשרה במים שדרך בני כרכים שלותתין את החטה במים בני כפרים אין מקפידין בסולת נקייה ואין לותתין וסולת שלהם טהורה שלא היתה לה הכשר מעולם אבל חילקא טמיאה בכל מקום אפילו בכפרים דאי אפשר לה בלא לתיתה. אלא למאן דאמר כונתא אמאי טמאין, כיון דלאו מידי דתבירה נינהו הא לא הוכשרו. ואמאי קרא ליה חילקא, כיון דאין חילקא חדא לתרי והיכי משמע חילוק ואת אמרת כונתא שאין מחלקין אותן מאי משמעות איכא. דשוו חילקיהו, חלקין הן [כשמסירין] קליפתן פלינש בלעז. הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי, פישולש ומין קטנית היא ומידי דמדגן הוא שדרך לעשותן ציבורים וכל מידי דמדגן קא אסר עליה. מותר בחלקא, שאחר שנחלק (תו) לא מידגן. מותר באורז, מיל וקסבר לאו מין דגן הוא. כוסמת, מין חטה מעליה. כרובייתא, מוכרי תבלין כגון כרוב וכרשין. סטיו, אצטבאות מכל ארבע רוחות (במקום אחד צבוע כגון בזוית אחד) שהולכין בני אדם ליישב שם וחנות פתוחה לתוכן מקום צנוע הוא שרחוק מרשות הרבים. פותח, האי חנות ומוכר כדרכו דבצנעה הוא. פותח אחד ונועל אחד, כדי שיבינו האנשים שאין מותר כל כך לקנות ולמכור בחולו של מועד דרך חנות להיות לה שני פתחים. תבלין, כגון כרוב (וכרימון) [וכרשינין] שהכל יודעין שלצורך המועד הם שאין ראויין להתקיים הילכך אפי' בפרהסיה שרי.
אלו מגלחין הבא ממדינת הים, במועד שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. מבית השביה, שהשבוהו גוים למרחקים. מבית הייסורין, אפילו בעירו. ומנודה שהתירו לו חכמים, נדויו במועד שלא היה יכול לפני המועד דמנודה אסור בתספורת. מי שנשאל, שנדר שלא לגלח שעשה עצמו נזיר ונשאל לחכם במועד וחכם מתיר לו נדרו שפותח לו בחרטה וזה לא היה בידו לעשות מקודם המועד שהיה בדעתו לגמור את נזרו, אי נמי כגון שלא מצא חכם פתח להתירו ועכשיו מצא דאנוס הוא עד השתא. והנזיר, שהשלים נזירתו במועד. ה"ג ומצורע העולה מטומ' למחרתו, דכתוב וביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' [ויקרא י"ד] שאם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכן נזיר נמי לא גזרינן וגלוח דכתוב והתגלח ואת הנתק לא יגלח [שם י"ג] לא קא חשיב דאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק ועוד דאין זה גילוח לשום טהרה אלא להסגר שיני ואמרינן באידך פירקין אין רואין את הנגעים במועד לא להקל ולא להחמיר ולהכי לא עבדינן במועד גילוח דנתק.
<h2>דף יד.</h2>
מאי טעמא אסורין, דגילוח שמחה ולישתרי. אנשי משמר, כ"ד משמרות של כהנים ושל לוים. אנשי מעמד, משפחת ישראל שהעמידו בערי ישראל ובירושלים לכל משמר ומשמר אותן שבערי ישראל כשהגיע משמרת עבודת כהנים (אם) היו מתפללים בעריהם על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואותן שבירושלם היו עומדין על גביהן בשעת הקרבת תמידין ומוספין של צבור כדאמרינן [תענית כ"ז ע"א] האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו ולפיכך היו הללו אנשי מעמד מזומנין שם שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדין שם בירושלם ורואין קרבנם וכלן אסורין לספר ולכבס בשבת שלהן שאם אתה מתירו נמצא משהא עצמו לספר ולכבס עד באמצע השבת שלו ויכנס למשמרתו כשהוא מנוול הילכך אסור כדי שיסתפר קודם למשמרתו. ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת ובערב שבת לא היו מסתפרין ומתכבסין מפני הטורח. הכא נמי, משום הכי אסורי במועד כדי שלא יכנסו למועד כשהן מנוולין לפי שהם יודעים שהם אסורין להסתפר במועד מקדימין ומסתפרין קודם המועד ונמצאו נכנסין ברגל כשהן טהורין. אבדה לו אבידה, וטרח לחזור אחריה מהו לספר במועד דלאו מוכחא מלתא כי הנך דמתני' שאין הכל יודעין שהוא אנוס ואתי לידי דגמרי מינייהו. כל הסריקין, גבי מצה אמרינן ליה במסכ' פסחים פרק (ראשון) [שני ל"ז ע"א]. ביתוס, פלטר ולו דפוסין שקובע בו מצות ומציירן. מותר לכבסו במועד, וליכא למימר הכא היה לו לכבס מקודם לכן שאפילו מכבסה בערב הרגל צריך לכבסה במועד (שהיה) משום זיעה אבל מי שיש לו ב' חלוקים אסור לכבס במועד שהיה לו לכבס שתיהן קודם הרגל. איזורו מוכיח עליו, שהולך בלא אזור ובידוע שאין לו חלוק אלא אותו שהוא מכבס לישנא אחרינא איזורו מוכיח עליו שנהוגין לעשות לולאות בחלוקיהן כנגד האיזור כשיש לו שני חלוקים היה מתיר האזור מזה ומשימו בחלוק שהיה מחליף אבל אם אין לו אלא אחד מניח האזור בקרביטין ומשלחו לכובס והיינו איזורו מוכיח עליו שכל הרואה אזור נתון בחלוקו יודע שאין לו אלא אחד. אומן, ספר שאבדה לו אבידה קודם הרגל ונאנס ולא נסתפר מהו לגלח במועד כיון דאומן הוא והולכין רבים אצלו ערב הרגל להסתפר ממנו ורואין שהוא מחזר אחר אבידתו מוכחא מילתא ושרי או דלמא דלא מוכחא מלתא כי הנך דמתני' הבא ממדינת הים המפורסם לכל אונס שלו. לשוט, אם יצא למדינת הים שלא לסחורה אלא לשוטט בארצות לצחוק ולצוותא בעלמא. למזונות, דאנוס הוא לבקש מזונות ולהשתכר. רוחא, שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות שכר. מר מדמי ליה לשוט, וקרי ליה יצא שלא ברשות ורבנן דמתני' קרי ליה יצא ברשות. נראין, רואה אני. דברי ר' יהודה, שאוסר בגילוח לבא ממדינת הים. כשיצא בלא רשות ודברי חכמים, שמתירין אותו בגלוח וכו'. ה"ג אילימא לשוט הא אמרת דברי הכל אסור אלא פשיטא להרווחא אימא סופא וכו', אילימא לשוט, דקאמ' ר' נראין לי דברי ר' יהודה בשיצא (ברשות) לשוט דהיינו שלא ברשות אבל לא דברי חכמים, הא אמרת וכו'. אלא, מאי אית לך למימר. (אלא) פשיט' להרוחא, דקאמר ר' נראין לי דברי ר' יהודה שאסור בגילוח. והא אמרת, רישא נראין דברי ר' יהודה בהרוחא וקשיא רישא דר' לסופא דר'. ועוד, פירכא אחריתי דמדקאמ' אמ' ר' רואה אני את דברי חכמים בהרווחא דפליגי לשוט דהכי קאמ' רואה אני את דברי חכמים בהרווחא דפליגי כשיצא להרוחא מכלל דאיכא אחריתא דאינו רואה את דבריהם והיינו לשוט והאי דלא (פליג) [פריך] מדקאמ' נראין דברי ר' יהודה מכלל דפליג ר' יהודה למזונות משום דהיינו מאי מותיב לעיל אימא [סופא] נראין דברי חכמים שיצא ברשות מאי ברשות למזונות דנראין דברי חכמים שיצא למזונות אבל לא דברי ר' יהודה דפליג אמזונות הא אמרת רישא וכו' הילכך לא בעי מהדר ומותיב אנראין דברי ר' יהודה וקשיא לן הא ברישא דלעיל אותיב נמי אדרבנן אילימא לשוט הא אמרת דברי הכל אסור, ולעולם לא מתרצא מלתא דר' אליבא דרבא אלא לאו שמע מינה כי פליגי ר' יהודה ורבנן [אף] בלשוט הוא דפליגי והיינו דקאמ' ר' נראין [דברי] ר' יהודה שאוסר ולא דברי חכמים שמתירין בשלא ברשות דהיינו לשוט אבל לא נראין לו דברי ר' יהודה להרוחא ונראין דברי חכמים שמתירין ולא דברי ר' יהודה שאוסר ביצא ברשו' דהיינו הרוחא אבל לא נראין לו דברי חכמים בשיצא לשוט והכי מיתרצא מלתא דר' ותיובתא דרבה דאמ' לשוט דברי הכל אסור וכי פליגי בהרוחא. והאי דקאמ' נראין ולא נראין קאמ' ר' ולאו מכריע הוא והכי קאמ' נראין דברי ר' יהודה שאוסר לרבנן וכו' שאפילו חכמים לא נחלקו וכו' היינו [ל]דברי חכמים שיצא ברשות, דווקא מפרש השתא. הנולד במועד וכו', ושער מצערו כגון אותו שער שקורין שיידש. דאין לך בית הייסורין, גדול ממעי אמו שהיה שם דאניס הוא הנולד. במועד אין מעיקרא לא, אם נולד קודם הרגל אסור לגלחו במועד דאפשר לגלחו קודם למועד. מותרין לגלח בימי אבלו, אע"פ שאבל אסור בתספורת אם בא ממדינת הים ומת לו מת ונמצא אבל מותר לגלח.
<h2>דף יד:</h2>
ה"ג הא אסורין לגלח במועד אסורין בימי אבלן ואי אמרת קטן, אית חילוק דאם נולד קודם המועד אסור לגלחו כיון דדייקנן הא אסורין לגלח במועד אסורין בימי אבלן נמצ' דאבל אסור לגלח את בנו קטן ונמצא אבילות נוהגת בקטן כלומר מקרעין בגדיו לקטן בנו של אבל. מפני עגמת נפש, שירבו וידברו בכבוד המת אבל משום תורת אבילות לא. מי קתני, בבריתא אסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן. דילמא, הכא קאמר כל אלו שאמרו מותרין במועד כולן מותרין לגלח בימי אבלן אלא יש מהן מותרין בימי אבלן כגון קטן הנולד לפני הרגל ויש מהן אסורין שאר כל אדם. מתני הכי, דבהדי' מפרש שמואל למלתיה לא שנא נולד במועד ולא שנא קודם המועד והאי דקשיא ליה ללישנא קמא השתא מסייע. רב [אשי] אמ' מיהא לא תסייע מי קתני האסורין וכו'. אי אבילות דמעיקרא הוא, שחלה קודם המועד עליו. עשה דרבים, ושמחת שכל ישראל (ערבין) עושין ביחד שמחת יום טוב. עשה דיחיד, דקאמ' רחמנא ליחזקאל האנק דום התאנח ודום כאבל מאי שנא האנק מכולהו. ואי אבילות דהשתא, שמת לו מת בתוך המועד וכבר חלה שמחת יום טוב כל שכן דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. מנודה מהו, דאבל פשיט' ליה שאבילותו מפסיק במועד אלא מנודה ומצורע מבעיא לי וכן כולהו אינך (אבל) בשיטה זו. דנין, במועד וביום טוב אין דנין [דתנן אלו הן משום רשות לא דנין] וכו' וכיון דדנין ודאי אי לא ציית לדינא משמתינן ליה ואי ס"ד וכו'. והשתא משמתי' ליה, אי לא ציית לדינא בתמיה אלמא נוהג נדויו ברגל. אמ' ליה אביי ודלמא, הא דקתני דנין לעיוני דמעינינן בדיניה ומתרינן ליה לאלתר ואי לא ציית לא משמתינן ליה עד לאחר המועד ופתוחי הוא דפתח ליה נהי דליכא לשהויי למפתח לדינא בתר דעיינוה דילמא משתכחי להו לדינייהו וטעמ' כדמפ' בסנהדרין [ל"ה ע"א] אבל דינא לא מקיימינן ליה לאלתר. אלא, לאו לעיוני ומקטל לא קטלינא ליה עד לאחר המועד. נמצאת מענה את דינו, אלא לעולם למקטל ממש ודקא אמרת הא מימנעי משמחת יום טוב אפשר דאתו מצפרא, ואכלו ושתו מיא, דתניא [תוספתא פסחים פ"ב ה"ט] שתויי יין אל יורה. וקטלי ליה, (להאי) דהאי דאמרינן שאין טועמין כלום היינו לאחר שהרגו דכתוב לא תאכלו על הדם והכי נמי בדיני ממונות אי לא ציית משמתינן ליה [ומשום] דאיכא למימר הכי ואיכ' למימר הכי [אתי למפשט דינו של מנודה בחוה"מ] מאי. ת"ש, ממתני' ומנודה שהתירו לו חכמים לגלח במועד אלמ' אין נדויו נוהג ברגל. מי קתני שהתירוהו, דמשמע משום רגל התירוהו. דאזל פייסיה וכו', הא לאו הכי איכא למימר דנוהג ואיכא למימר דאינו נוהג. אית דגרסי הכי ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמ' ליה רבא מי קתני שהתירו [חכמים שהתירו] לו (שהתירוהו) [חכמים] קתני. שנוהג צרעתו ברגל, דאסור בתכבוסת ובשאילת שלום כדמפ' לקמן. דילמא, לא מבעיא קאמ'. ניגזר, דליתסר במועד בגלוח שמא ישהא קרבנותיו אם ירפא קודם המועד ישהא ולא יקריב קרבנותיו עד הרגל דטריחא ליה מילתא לעלות לירושלם שני פעמים ולא יקריבם עד הרגל דהואיל ומותר לגלח ולהקריב קרבנות צרעתו עד הרגל ומצורע נמי מביא שלמים ושמא ישהא נמי להפטר משלמי שמחה דסגיא ליה בשלמי צרעתו. והצרוע, רבויא הוא דכתוב לעיל מיניה איש צרוע הוא טמא הוא וכתוב והצרוע אשר בו הנגע דהא במצורע משתעי. לרבות כהן גדול, שנוהג בו צרעת. דכל השנה, לא חיילא ליה אבילות. לכולי עלמא, ברגל דכולי עלמא לא חיילא אבילות ברגל. דתנן, אין אבילות חלה עליו. (ב)מקריב אונן, כהן גדול מקריב אונן דכתוב בכהן גדול על כל נפשות מת לא יבא וכתוב מן המקדש לא יצא ולא יחלל אע"פ שמת לו מת מן המקדש לא יצא שאם יעבוד לא יהא מקדש מחולל בכך [זבחים ט"ו ע"א]. ואינו אוכל, [בקרבנותיו שהוא מקריב אונן דקדשים אסורין לאונן קל וחומר מ]מעשר הקל שאסור באונן דכתוב לא אכלתי באוני ממנו [שם ק"א ע"א]. אלמא כהן גדול (נמי) דלא חיילא ליה אנינות ואבילות חיילא עליה צרעת הכא נמי מצורע אע"ג דלא חיילא עליה אבילות ברגל חיילא עליה צרעת. אל תפרעו, גבי מיתת נדב ואביהו כתו' ומדאצטריך קרא למשרי מכלל דאחריני אסירי.
<h2>דף טו.</h2>
מצורעין, אע"ג דכתו' בהו ראשו יהיה פרוע אפי' הכי קא מבעיא ליה דאיכא דדריש פרוע לקמן למלת' אחריתי. מנודין ומצורעין מהו וכו', להכי מבעיא ליה תרויהו כחדא משום דמתרצי בחדא תירוצא. מנודה (שמותי) [שמת], סופי דבריתא הוא. כגלו של עכן, דכתוב [יהושע ז'] (ויעמידו) [ויקימו] עליו גל אבנים גדול, דמשום זכר בעלמא הוא דעבדו. ללמדך, לא ידענא [אמאי קאי הא ללמדך]. אבל, פשיטא לי דחייב בעטיפת הראש מדקאמ' ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דבאבל מתים בעי עטוי שפם ורחמנא הוא דאמר ליחזקאל מתים אבל לא תעשה רמז לשונאיהם של ישראל שלא יהו סופדין ומתאבלין זה על זה מרוב מתים שיפלו מהם ולא יוכלו להתאבל עליהן ומתוך פורענות שיבא עליהם בחייהם ישמח כל אחד ואחד במיתתו של חבירו ולא יחול אבל עליו. שפם, לשון שפה גרינון בלעז כל ראשו ופרצופו עיטוי. והן מתעטפין, עברו אלו ולא נענו חבירים אין שאילת שלום ביניהן והן מתעטפין וכו' בשלהי פר"ק דתענית [י"ד ע"ב]. (אלא) [דלמא] שאני מנודה לשמים, כגון אלו דלא נענו דחמירי. מצורע נמי לא איבעיא ליה דמקרא מלא אלא יגדיל תורה ויאדיר. פארך, אלו תפלין. הוויה שבראש, יהיה פרוע. הוויה בבגדים, יהיו פרומים חוץ מגופו לאפוקי שער דגופו הוא ומיירי בכולי עלמא אפי' בישראל ולא איירי בכהן אלא רישא דקרא והצרוע. מאי, חוץ מגופו לאו דאסר להניח. כומתא, כובע. סודרא, סודר יפה. האנק דום, קצת אבילות עשה שתעשה בדממה ולא תשאל לשום אדם לשלום. כבני אדם הנזופין למקום, שאסורין בשאילת שלום, גבי עברו אלו ולא נענו [תענית י"ג ע"ב]. נזיפה, גערה כדמתרגמי' ויגער בו אביו [בראשית ל"ז] ונזף ביה אבוהי שגערו בו ב"ד (ושתק) ושתקוהו בנזיפה והיינו נמי מנודה לשון על כן לנדה היתה [איכה א'] וכמו נע ונד [בראשית ד'] שהיה מתנודה עליהם ומתרחקין ממנו בני אדם שלא היו יושבין בד' אמות שלו כדלקמן. מדקתני שאסור בשאילת שלום כמנודה וכאבל. שונה, לאחרים. נשכר, למלאכת אחרים. מוחרם, שנתנדה שלשה פעמים כדלקמן. שונה הוא לעצמו, בלחש. חנות קטנה, בשביל פרנסתו כלומר מיעוט מלאכה כדי פרנסה. מאי, חנות קטנה. זבוני מיא בפקתא דערבות, פקתא בקעה שבאותו מקום אין שם (מקום) מים כדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק כל הבשר [ק"ז ע"א]. זבין ומצורעין, ברתת ובזיע הן שלבן דואג. ובועלי נדות, נמי אע"פ שמתוך קלות ראש בעל את הנדה לאחר כן לבו דואג מחמת החטא אבל בעלי קריין אם ראו קרי בעלמא מתוך שמחה וקלות ראש הוא וכן אם שמש מטתו נמי לא ברתת הוא דשמחה הוא לו. וישלח יואב תקועה, במנחות [פ"ח ע"ב] מפרש מאי שנא תקועה משום דתקועה אלפא לשמן ושמן מפקח והיא חכמה ביותר. לבשו בגדי אבל, דמשמע דבגדי אבל מנוולין הן אלמא אסור בתכבוסת. כפיית המטה, שכופה מטתו מלמעלה למטה והופכה.
<h2>דף טו:</h2>
בעונותיהם הפכתיה, שמחמת שבאדם מת פניו הפוכות ומשתנות בר קפרא תני לה לבריתא כעין שכך אומרת שכינה לבני אדם. אל תסוכי שמן, יואב כך אמר לתקועית. רחיצה בכלל סיכה, דכתוב ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו [תהלים ק"ט] בפרק בתרא דיומא [ע"ו ע"ב]. כשאמרו אסור ברחיצה, עברו אלו ולא נענו. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו, קאי מנודה נמי דאסור ברחיצה. לא אש[א]רא, דקתני אעטיפת הראש דאמרינן (לעיל) [התם (תענית י"ד ע"ב)] מתעטפין ויושבין. עטיפה, מכסה שפמו וזקנו וחטמו במצנפתו או בטליתו. מנודין היו, דכתוב יום לשנה תשאו את עונותיכם [במדבר י"ד]. ושמשו מטותיהן, לאו בריתא הוא. ספוקי מספקא ליה, לאביי אי חמיר אי קיל. מצורע מאי בתשמיש המטה, בימי (חלוטו) [ספירו]. ואסור בתשמיש המטה, ולעיל אמרינן שבעת ימים ימי ספירו ולא ימי חלוטו דבימי חלוטו מותר. ואונן נמי (משלח) אינו משלח שלמים והוא הדין לשאר קרבנות. כשהוא שלם, שלם בשמחה נאכל ואבל אינו שלם. מנודין היו, דכתוב יום לשנה תשאו את (זנותיכם) [עונותיכם]. והקריבו קרבנות, תמידין שבכל יום. דכתוב לעיל מיניה (אדם) אל מת אדם לא יבא (אדם) לטמאה ובכהן משתעי, אחרי טהרתו לאחר ימי הזאה שבעת ימים יספרו לו מדאפקיה בלשון ספירה משמע שבעת ימי ספירו ואם יצטרע הוי נמי ימי ספירו גבי טומאת מת וכו' מי הזאה ואגב אורחיה מפרש לקרא כמשמעו. חטאתו, של כהן גדול שמביא אחרי טהרתו לא מצינו בתורה והכי מפרש (הזאת) [חטאתו] זו (עשיית) [עשירית] האיפה שמביא כהן הדיוט כשמחנכין אותו לעבוד תחלה כדכתוב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת [ויקרא ו'] ואמרינן ובניו לרבות עשירית האיפה של כהן הדיוט לחינוך ולאו אקראי דלעיל קאי אלא מצוה כהנים דקאמ' לן יחזקאל.
<h2>דף טז:</h2>
אף דברי תורה בסתר, דכתו' בסופיה דקרא מעשה ידי אמן התורה מעשי ידי אומנתו של הקב"ה. לשני בני אחיו, רב בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא ורבה בר (בר) חנה אחוה דר' חייא בפרק קמ' דסנהדרין [ה' ע"א]. עוזיע, כך כינה שמו של ר' חייא לשם גנאי וכן אתה מוצא במקרא האמינון אחיך [ש"ב י"ג]. ראה מי קורא לך בחוץ, כלומר צא מכאן. הדר שדר ליה, רבי לא תיתי. זה, שליח שיני לא ראיתי. ברצות יי' דרכי איש, שלא ראה ר' חייא שליח ששלחתי לו בשניה דאי הוה חזי ליה לא אתאי. לא שנית, הפסוק פעם שני. בחוץ תרונה, החכמה עצמה מרננת. בסתר דברתי, בשעת מתן תורה אלמא תורה נשנית בחוץ. ביומא דכלא, שדורשין דרשה ברבים. דילמ' נזיפה דנשיא שאני, דר' נשיא הוה. כי הוו גרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל, כתלמיד לפני רבו דשמואל חכם טפי. וכי הוה יתיב בדינא הוה יתיב [שמואל] קמיה ברחוק [ד'] אמות, כתלמיד לפני רבו דמר עוקבא אב בית דין הוה ומזרע בית דוד הוה במסכת שבת בפרק במה (אשה יוצאה) [בהמה (נ"ה ע"א)]. והוו חייקו ליה למר עוקבא, במקו' נמוך. בציפת, במחצלת של בית המדרש. כי היכי, דליתיב מר שמואל במקום גבוה ולישתמען מילי דמר שמואל. מלוה, מר עוקבא למר שמואל עד אושפיזה. אמ' ליה, שמואל לא נגהא ליה עדין, לא החשיך כלומר עדיין לא תרשני ללכת מפניך. לישרי לי מר תגרא, כלומר התירנו מצער זה והרשנו לשוב לביתי. כרעה, רגל שלה. שמתא, נדוי. פסיק סידרא, לומד פרשיות. אמ' אלו דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים, והא לא מצינו שאמ' דוד דברי אלא במקרא זה ודברי הוא לשון נבואה. הדר, בעיא מיני' זימנא אחריתי דברי דוד היכן מצינו שכתב דוד דברי. כל שלא ידע טעם זה, איבד חכמתו בתמיה. אלמלא, (תודוס אתה גוזרני עליך נדוי) אתה נולד במזל של שאול והוא נולד במזלך. איבדתי, דוד מלפניו שהוא צדיק ממך. שגיון, טעות הוא בידי והכי קאמ' אלה דברי דוד האחרונים אלה היו עיקר אבל הראשונים אשר שר על שאול לא היה בהן ממש. משונה במעשיו, שכל דורו רשעים והוא צדיק. שהקים עולה של תשובה, כדאמרינן בפרק קמ' דע"ז [ד' ע"ב] לא דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחידי אומרין לו כלך אצל יחיד דוד שמחל לו הקב"ה לאותו עון אף אתה חזור בך בתשובה ותועיל לך. אמ' דוד, לי דבר צור ישראל ומושל באדם אתה ומי מושל בי צדיק מושל ביראת אלהים (יראה) שגוזר הקב"ה גזירה על האדם צדיק מושל בה ומבטלה. מאי קאמ', אטו בשבת תחכמוני שמות גבורים נינהו. בשבת, משמע ישיבה נמוכה. תהא ראש לשלשת אבות, לעולם שכול' חיים כתוב ועבדי דוד מלך עליהם [יחזקאל ל"ז]. מעדן, כופף ידיו ורגליו ויושב לארץ כמו התקשר מעדנות כימה [איוב ל"ח]. מתאנח על מאתים, שחסרין מאלף דכתוב גבי אומות העולם איכה ירדוף אחד אלף וגו' כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ירדוף אחד מהאומות אלף מישראל ושנים יניסו רבבה אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אחד מישראל רודף מאמות העולם אלף ועל זה היה דוד מתאנח מה באומות העולם כתוב איכה ירדוף אחד אלף וגו' ופשטיה דקרא הכי כתוב לעיל מיניה אמרתי אפאיהם אמ' הקב"ה אכלה אותם באפי ובחמתי ואשבות זכרם ואם לא מפני אויביהם שיאמרו ידינו רמה וכחנו עמדה לנו כי גוי אובד עצות המה ויאמרו שהם העמידם בכחם אבל אם יבינו לאחריהם שיאמרו איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם שלא יהו נוטלין כבוד לעצמם אז ירדוף אחד מהן אלף.
<h2>דף יז.</h2>
ר' שמעון אומר, מקרא נדרש לפניו והכי קאמ' בזמן שהוא ראוי לביאה וכו' בזמן שאינו ראוי לביאה כגון שהיה טומאה מת או מצורע. אמ' רבא וכו', איידי דאיירי במנודה קא מפרש להלכתא דדינא, שנידוי בא על ידיהן. דמזמנינן ליה, דליתי לבי דינא. דקבעינן זימנא, דבעינן למימר [ליה אתו] קמן (ליה) ביום פלני (אתו) לבי דינא. זימנא בתר זמנא, אם לא בא בזמן ראשון קובעין לו זמן ולא ינידוהו מיד. קראו שם וגו', נביא היה מתנבא על מצרים שיבא נבוכדנצר לאותו זמן כיון שהגיע לאותו זמן ולא בא קראו מלך מצרים ושאון המונו שהרחיק והעביר המועד שנבוכדנצר עתיד לבא עליהן והקב"ה קבע לו זמן אחר אנן נמי זימנא בתר זימנא קבעינן. מתפקר, אפקרותא. בשליחא, שהעיז פניו בשליח בית דין וחירף ב"ד ובא השליח ואמר לב"ד לא הוי רכיל דכתוב העיני אנשים ההם תנקר ואתו שלוחים ואמרו לו למשה דמשה דכתביה לקרא מנא הוה ידע אי לאו דאמרי ליה. מנא לן, דאיבעי לן למימר לשליח ב"ד (דמשמר) דמשמע מילתא לההוא גברא. הכי סבר גברא רבה, דעת פלני רבא לנדות את פלני דצריך לנדותו בשמו של פלוני חכם. אמר מלאך יי', ברק אמ' לשמתו. (דמחמרינן) [דמחרמינן], בלשון ארור ל"א (דמחמרינן) [דמחרמינן] דמשמתינן ליה עד ג' זימנא אי לא צאית לדינא אורו ארור ואורו דרישא דקרא הרי ג'. יושביה, מקום מושב ד' אמות והוא שפרש בשעת השמתא. דפטרינן, מפרשינן שאומרין כך וכך עשה פלוני ונתנדה. שיפורי, שופרות וטעמא מפרש לקמן. מירוז, גברא מישראל הוה ושמתיה, משום דלא אתא. נלחמו הכוכבים, והוא כוכב ולא אתא ונדוהו. יחרם כל רכושו, דהפקר ב"ד הפקר מהכא נפקא לן בכל דוכתא. ואריב עמם וגו', לאותן שהושיבו נשים נכריות. דכפתינן, ידיו ורגליו. ואסרינן, קושרין על העמוד להלקות. הרדפה, מפרש לקמיה שרודפין אחריו בכמה נדויין. הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין, התם כתו' בספר עזרא [ז']. לשרושי, לרדפו לאלתר כיון דלא ציית לדינא מנדין בשיני ושונין בחמישי ומחרימין בשיני. לממונא, לגוזל ממון לחבירו ולא רצו לשלם על פי בית דין. אפקרותא, חוצפא שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם. קא בעי רבנן למיעל, לבא לביתו שצריכין לו. לא מפטרי רבנן (ומיזל) [למיזל], אם לא תתיר עכשיו לא אוכל להתירו עוד שהחכמים הסכימו עמו (הנדויין) בנדוי רוצין להפטר מעלי ולילך לדרכם לעריהם ואם ילכו שוב לא יהא ניתר. טוט אסר וטוט שרי, בכ"ד מקומות מנדין [ברכות י"ט ע"א] גיאמטריא טוט בשופר נידוהו ובשופר התירוהו ואין צריך ל' יום. שמע מינה תלמיד שנדה, שלא לשם שמים אלא שהתריס כנגדו. נידויו נידוי, מדקתני מנודה לתלמיד אין מנודה לרב ואי לשם שמים שמתיה כגון שעבר עבירה אמאי אין מנודה לרב הא אין חכמה ואין תבונה לנגד יי' דבכל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב הא (לכל חכמה) [לכולי עלמא] מנודה. כל אחד ואחד מפר חלקו, מדקתני חלקו אינו מופר. שמע מינה, מיהך גופה דלא אתו ג' אחריני ושרו ליה. נזיפה, גערה וכדלקמן. נידוי שלנו, של בני בבל כנזיפה דארץ ישראל. ר', אבוהו דר' שמעון ברבי הוה. מה ר' אומר בדבר זה, אין ר' בעולם היודע. אמ' ליה לאבוהו, לפי תומו ולא משום לישנא בישא. לאיתחזויי ליה, לבקר ר' שהיה חולה שקבל עליו ייסורין. איני מכירך, רמז לו שאינו רוצה לראותו. דנקיט מלתא, שנתן הדבר ללבו. חמוקי ירכיך, כמו חמק עבר [שה"ש ה'].
והכתוב אין חכמה ואין תבונה וכו', ונהוי נמי מנודה לרב. דפסיקא ליה, [לברור הדין ידין ומוציא מבעל חובו בע"כ ויכול לנדותו על דינו]. סנו שומעניה, מעשיו מכוערין. צריכי ליה רבנן, ללמוד תורה מפיו, ואף על גב דאמרינן לעיל מנודה שונה לאחרים, מסתמא אין תלמיד חכם הולך ויושב לפניו. מיתחיל, מתחלל שם שמים שילמדו ממנו אחרים שיודעין שעבר ולא נתבייש. אמ' ליה, האי תלמיד לרב יהודה. לא מסתייה וכו' לההוא גברא, קללתו תולה באחרים. אי מבעיא לן למשרא, אם יכולין להתיר (נדרו) נדויו של רב יהודה שרו ליה. שפחה של בית ר', מפרש לקמן. ולא נהגו וכו', שלא התירו נדויה עד ג' שנים. מאי דקמא, היכי מיתרמי דעל הא (תנא) [סבא] ר' שמואל בר נחמני בי מדרשא. טרקיה אאמתיה, נשכו למנודה אאמתו אבר. ולא קבלוה, דהדר עכנא למערתיה ולא פתח פיה. דיני, רישי ב"ד וחסידי מעלו מינייהו. מאי טעמא, לא קבלנה אמערתא אנוס ביצרו הוה ועבר אדר' אלעאי, [לישנא אחרינא דעבד כר' אילעאי] ההוא דסנו שומעניה, שהלך למקום שאין מכירין אותו ועשה שם חפצי לבו בצינעה ומשום דלאו חלל בפרהסיא קבלוה אמערתא דדייני'. למקום שאין מכירין אותו, ולא ינהגו בו כבוד ויכוף את יצרו וילבש שחורים שמשפיל את עצמו ולא יתגבר עליו יצרו ויעשה מה שלבו חפץ דודאי לא יזקק לבו לעבירה כך מפורש בתשובת רבינו האיי לישנא אחרינא יעשה מה שלבו (נקפו) חפץ מוטב שיחלל בצנעה ואל יחלל בפרהסיה. (איכ) איני וכו', אטו מי איכא (נמי) תקנתא במי שהולך למקום שאין מכירין אותו ועושה בסתר והאמ' ר' וכו' בסתר כאילו דוחה רגלי שכינה שהוא בכל מקום וכתוב צדיק אתה יי' ולא יגור במגורך רע. הא דמצי כייף, כאלו דוחה רגלי שכינה. דלא מצי כייף, ילבש שחורים. בריה רבה, בנו הגדול. לא תתן מכשול, שגורם לבנו שמפטפט כנגדו. רמא ביה קלא, גער בו. נידוי מי נתחייבתי לך, שהיה לך להורידני לבית דין. אתא, ריש לקיש לבית מדרשא. הכבד, (כאדם) עשה עצמך כאדם שכבד בראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומ' לו ל"א הכבד התכבד בכבודך שתשב בביתך. כסהו, לא תבזהו בפרהסיא. בלילה, שחשיכה ואין כל אדם יכול לראות. משמית נפשיה, מפני כבודו. הוה עייל לאושפיזה, שרי ליה מיד שלא היה רוצה להתירו בפניו אלא כשנכנס לביתו מתיר לו נידוייו כדי שלא תהא קללת חבירו עולה על מטתו. מנ(ו)דה לעצמו, את עצמו לישנא [אחרינא] לכבודו. מימנו אנגודא, מתמנין להלקותו. שם מיתה, שממיתו. שמה, שממה. ועיילא בגופיה כי טייחא, שומן שטחין בו את התנור ונבלע בתוך התנור שאינו יכול לצאת לעולם. ופליגי אדר' שמעון, דאמ' יצאה. זנבתא דכלבא, זנב הכלב. שמתא דידיה עבדא, דמהניא ביה. שקיל פתיחא, בקש לחכמים לכתוב לו עליו שטר שמתא ותראה לו ולא יזיקך עוד פתיחא שפותחת ונוקבת לבו של אדם כחץ לשון והמה פתיחות [תהלים נ"ה]. שקליה, לשטר שמתא. ואחתיה בכדא בי קברי, כדי שיהיו המתים נסכמים בשמאתא וגם לא יגלו.
<h2>דף יז:</h2>
וקרי ביה (אש) אלפא שיפורי, תקע כפיך בתוך הכד אלף פעמים ולא ישמע הקול. מאי, טעמ' משמתינן בשיפורי. שנפרעין ממנו, דדייקינן בשמא. מאי (טעמ') תברי, מאי טעמ' תקעינן בשמתא כעין שלשה שברים. תברי בתי רמי, שמתא משפיל בתים הרמים לישנא אחרינא תברי בתי ורמי שובר בתים ומשליכן לארץ. כל מקום שנתנו חכמים את עיניהם וכו', לפי שהם חריפין ומחודדין ומדקדקין כמה שהן רואין יותר מכל אדם לפיכך עין שלהם קשה שמתא אין לך נתינת (קבין) עין גדולה מזו. בשלא היה להם פנאי, שלא נתרפה המצורע עד (תוך הרגל) [קרוב לרגל כל כך שחל שביעי שלו במועד] וכן שלא שלמו ימי נזירות עד [תוך] הרגל דכיון שלא היה להם פנאי לא קנסינן להו משום שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דהא לא אפשר לעשות להו קודם לכן. כל תנינא בריתא. כל אלו, הבא ממדינת הים וכו'. אע"פ שהיה להם פנאי, מותרין לגלח אע"פ שעבירה היא בידם מוטב שיגלחו במועד ולא ישהו קרבנותם עד לאח' גילוח כדכתיבי קראי והילכך לא קנסינן כי היכי דליעבדו מקמי הרגל דזימנין דלא עבד קודם הרגל ואי אסרינן ליה ברגל נמצא שמשהין קרבנותם ואינן קריבין ביום שמיני לזמנו. האבל, שהשלים ימי אבלותו. והכהן, שהשלים משמרתו מותרין לגלח במועד לפי שאי אפשר להם לגלח קודם לכן. שחל שמיני, של אבילותו בערב הרגל שכבר עברו ז' ימי אבילותו שאסור בתספורת ועטיפת הראש ובכל הני דאמרינן לעיל ונכנסו עליו יום שלשים שאינו אסור בהן אלא בתספורת ובגיהוץ כדאמרינן לקמן דלאחר שבעת ימי אבילותו משלים עד ל' יום ואינו מגלח והיינו דקאמ' אילימא שחל שמיני שלו דאמרינן במתני' הקובר את מתו שמנה ימים קודם לרגל שכבר נהג מהשלשים מימי אבילות (התספורת) [לתספורת] בטלה ממנו גזירות שלשים יום ומותר לגלח בשביל המועד. איבעי ליה לגלח בער' שבת, אע"פ שהוא שביעי. דאמ' רב חסדא הלכה כאבא שאול, דאמ' לקמן יום שביעי עולה לכאן ולכאן שהוא השלמת ז' ימים של אבילות שמקצת היום ככולו והוי התחלת השלשים לתספורת ואע"פ שלא קבר מתו אלא ז' ימים קודם הרגל בטלה המנו גזיר' ל' שכבר נכנסו עליו שלשים בשביעי וכיון שנכנסו קודם הרגל רגל מבטל להו (שמנה) הואיל ונכנס אחד מימי הגלוח מבטל את השאר לגמרי דמקצת היום ככולו. ומודים חכמים, אע"ג דאמ' (שמצוה) [שמונה ימים בעינן קודם הרגל ואי לא לא בטלי גזירת [ל'] מודים הם שמותר] לגלח בשביעי (ל)ערב שבת הואיל וניתנה גזירת ל' לדחות אלמא אפילו לרבנן איפשר לו לגלח ערב שבת. ה"ג לא צריכא שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל. סבר לה כאבא שאו', דאמ' יום ז' עולה לכאן ולכאן הילכך אתי רגל ומבטל ליה גזירת ל' ומותר זה בגילוח והכא [אי] לאו שבת משרא הוה שרי אלא כיון דבשב' הוא אנוס הוא ולהכי מותר במועד והשתא ליכא למימר איבעי ליה [לגלח] ערב שבת דהא בימי אבלו כולי עלמא לא פליגי דאסו'. ותנא דידן, דלא חשיב אבל סבר לה כרבנן דלא אמרינן מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבלות דשבעה ולא בטלה גזירת (שבעה ו)ל'. שכהן אסור לגלח בימי משמרתו כדאמרינן בריש פירקין אנשי משמר ואנשי מעמד וכו'. דשלים משמרתו ערב הרגל, שחל יום טוב בשיני בשבת ומשמרה שלו נשלמה מיום שבת שהמשמרה יוצאה בשבת ונכנסת חברתה במקומה באותו שבת עצמה. איבעי ליה לגלוחי, באחד בשבת דהוי ערב הרגל. תנא דידן, לא תנא מותרין סבר. כיון דתנן, במסכת סוכה בשלשה פרק' וכו' בשלשה רגלים פסח שבועות וסוכות (היובל) המשמרות שוות שעובדות ונוטלו' חלק שוה באימורי רגלים ובלחם הפנים המסתלק בשבת שאותו משמר שעובד באותה שבת עצמה אינו נוטל אותן ברגל אלא כל המשמרות שעובדות ונוטלין אותן (בשנה) [בשוה] כדאמרי' בפר' החליל [סוכה נ"ה ע"ב] דכת' ובא הלוי בכל אות נפשו וכו' בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד ובחלוק לחם הפנים דכתו' חלק כחלק יאכלו כמאן דלא שלים (משמע) משמרתו דמי. משמרה דידיה מיהא שלימא ליה, ומותר לגלח במועד הואיל ושלימא משמרתו ברגל דלא יכול לגלח מקודם הרגל ואם תאמר אמאי מות' לגלח (וכו' ובחמישי מותר) [הא הוה איפשר לו לגלח קודם הרגל בחמישי שבתוך משמרתו] מפני כבוד שבת תריץ הכי האי דקאמ' בחמישי מותר אכיבוס וכדאמרינן בשילהי תענית [כ"ט ע"ב] בחמישי מותר מפני כבוד השבת [למאי] אילימא לכבס וללבוש מיד מאי כבוד שבת איכא אלא (לאו) [להניח ומהכא מוכח ד]האי דקאמ' בחמישי מותר לכבס הוא דקאמ' דבגלוח בה' ליכא כבוד שבת. שתכפוהו אביליו, שבאו עליו רוב אבילות בזה אחר זה ותכפוהו שבא ממדינ' הים ותכפוהו אביליו הילכך מותר לגלח בימי אבלו והאי דקתני אסורין בשלא תכפוהו. מאי איריא, כגון אלו שאמרו הבא ממדינת הים ויוצא מבית האיסו'. מיקל בתער, אבל לא במספרים. הא אתמר עלה, גבי [הא דתני תכפוהו אביליו ד]כולי עלמא בתער ולא במספרים [ובבא ממדינת הים ותכפוהו אביליו מיקל אפילו במספרים] ומכבס כסותו אפי' בנתר וחול. זאת אומרת, דקתני תכפוהו אביליו מותר לכבס במים לא תכפוהו אסור. הלכה כר' יהודה באבל, דאסור ליטול צפרניו דליפות הוא.
<h2>דף יח.</h2>
אמ' שמואל, דמיקל ר' יוסי. איתרעא ליה מלתא, אבילות בפנחס אחוה דשמואל שמת בנו. למשאל טעמ', לדבר על לבו. אילו בדידיה הוה, אם היית אבל מי היית מזלזל כל כך. כשגגה היוצאה מלפני השליט, שגזר השליט גזירה על האדם להורגו שלא בכוונה או לחבשו והלכו וחבשוהו. זרקינהו באפיה, בכעס וכגון דהדר מכניס להו שמואל ושדי להו (אבראי) [לאש]. ברית כרותה, דכתוב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה. סבור מינה, צפרנים דיד [שרי אבל דרגל] אין למשקל במועד ובימי אבל. (ברגל) דבכנוסטר, מספרים אסור ליטול צפרניו במועד ואבל אלא בידיו או בשיניו. אין בהן משום מיאוס, אם נוטלן בשיניו שהרי נטלן בפנינו ולית ביה משום הרק בפני חבירו ונמאס ומשום הורג כינה וכו' [חגיגה ב' ע"א]. כיון דאישתני, שגררן ממקומן למקום אחר אישתני ושוב אין מזיקין. ומר זוטרא מתני, בבריתא הכי וכו' ולאו משמיה דרב יהודה. מחמתן, מקום. זוג, שני תלמידי חכמים. ובקשו ממנו, אם מותר ליטלן במועד. שפה, גרינון. מזוית לזוית, מותר לגלח את כולה במועד. הנחא כל שמעכבת, לא ידענא ולא גרסינן לה. שפה, שער השפה שעל גבי הפה שמעכבת אכילה ושתיה שאינה מעכבת שער של צדדין. ולדידי, דאנינא דעתאי כולה בשפה המעכבת. עשית שפה מזוית לזוית פר"ח כלומר אם צריכה כולה תיקון שרי אבל מקצתה לא, הנחה כל שהוא מעכבת פירוש אם עשה שפמו והניח מקצת שאינו עשוי מותר ליטלו כמו שמעכבת באכילתו. פרמשתקו, ערלתו. ושפל אנשים יקים עלה, על המלכות. אמגושי היה, פלוגתא היא במסכת שבת [ע"ה ע"א] מאן דאמ' אמגושי (דינו) [הינו] גדופי שמגדף את השם לכך יוצא המימה שמשתבח עצמו ואמ' יאור לי ואני עשיתני שמחזיק עצמו באלוה וכשהוא נצרך לנקביו נכנס למים ונפנה שם מאן דאמ' חרשי מכשף ויוצא המימה לעשות כישוף. ומי שנשאל לחכם, שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל לכבס במועד והתיר לו נדרו. מטפחות ידים, שמנגבין בה את הידים בשעת אכילה. מטפחות סופרים, מטפחות שגולל בו ספרו ל"א מטפחות ספרים זו היא כסות שנותן המסתפר על כתיפיו מפני השער וכן (המל) המגלח לבא ממדינת הים וליוצ' מבית האיסורין צריך לכבס אותה מטפחת אע"פ שנכבסה קודם המועד צריך לכבסה תדיר. מטפחות הספג, שמנגבין בה פניו ידיו ורגליו כל היום או כשיוצאין מבית המרחץ לשון עלה ונסתפג [יומא ע' ע"א]. וכל העולים וכו' מותרין, לכבס בגדיהם. מתניתין, דקא חשיב הנך אפילו אית ליה תרי חלוקים ומטנפי אבל כולי עלמא אי אית להו תרין חלוקין לאו אנוסין נינהו דהוה להו לכבס קודם המועד ואסור לכבס במועד ואם אין לו אלא חלוק אחד מותר שאף על פי שהוא מכבסה קודם המועד צריך לכבסה פעם אחרת אבל מי שיש לו שני חלוקים יכול לכבס האחת קודם המועד ולובשה מיד ולכבס האחרת וכדפרשינן לעיל. בר גיורי, שם חכם הוא. כלי פשתן, מזדהם טפי ולית ליה טירחא כולי האי וכל הנך דאסרינן במתניתין בגדי צמר. הנך אין שאר, פשתן לא.
<h2>דף יח:</h2>
מתניתין, דקתני מטפחות ידים וספרים שרו אפי' דשאר מינין כגון של צמר. דמפקי לה, כובסין אותה בני אדם. משיכלי, ספלים מלאים בגדים לכבס בחולו של מועד. מתקיף לה אביי, לרב הדיא לדידי דאמינא לכבס כלומר דכלי פשתן יכול לכבס במועד. קדושי אשה, כגון הרי את מקודשת לי ומקדשה בשטר דאשה נקנית בשטר והילכך יכול לכתוב כגון שמתיירא שמא יקחנה אחר דהוה ליה דבר האבד וכן כולם משום דבר האבד מותרין. גיטין, שרוצה זה לצאת בשיירא ואם אינו כותב עכשיו הרי הוה נמי כפרקמטיא האבד שהרי תשב זו עגונה. ושוברין, שמא יאמר הלוה לא אפרע לך הואיל ואין לי שובר וילך לדרכו ויפסיד זה. דייתיקי, מתנת שכיב מרע דא תהא למיקם ולהיות. (ומתנתי) [ומתנה], מתנת בריא דאי לא כתיב ליה מפסיד המקבל דשמא יחזור זה הנותן. ופרוזבילין, שלא תשמט שביעית ויפסיד פרוזבול הלל תקנו במס' גיטין [ל"ו ע"א] והוא שטר שכותבין בו מוסרני שטרותי לב"ד שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן דשוב אין שביעית משמטת הלואתו והרי הוא כאילו גבו ב"ד חובו של זה ולא קרינא ביה ולא יגוש פרוסבול פרס בולי ובוטי תקנה לעניים ולעשירים. אגרות שום, ששמו ב"ד נכסי לוה ונתנו למלוה ל"א שום היתומים. אגרות מזון, שקבל עליו לזון בת אשתו. מיאונין, קטנה שלא הביאה שתי שערות יכולה לימאן בבעלה שיכולה לומר אי אפשי בפלוני בעלי ומבטלת קדושין ומותרת בלא גט והוא שהשיאוה אמה או אחיה דאם קבל בה אביה קדושין שוב אינה ממאנת דכתוב את בתי נתתי לאיש הזה. שטר בירורין, שטר שבוררין להם ב"ד זה בורר לו אחד וזה בורר לו וכותבין כדי שלא יחזרו בהן הדיינין ובעלי הדין. גזירות ב"ד, פסק דין כותבין במועד כיון דהשתא הוא דשכיחי ב"ד ל"א גזירות שגוזרין עליו לקבל את הדין. אגרות של רשות, צווי השלטון, לישנא אחרינא אגרות של שלום. מותר, לאדם לקדש אשה בלא סעודה כדאמרינן לקמן דאין עושין סעודת אירוסין וליכא הכא משום מערב שמחה בשמחה דכי אמרינן אין מערבין היינו לישא בשכונסה בשבעה ימי נישואין. שמא יקדמנה אחר, וישאנה והוי דבר האבד. ואלו כותבין במועד וכו', דהוי דבר האבד שמא יקחנה אחר. ואמ' שמואל וכו', בתמיה. בת קול יוצאת ואומרת, בישיבה של מעלה אלמא דאין אדם יכול לקדמן לה דבת קול אינה בטילה. ברחמים, שיתפלל ומבטלה. דקא בעי רחמי, ואמ' רחמנא תזדמן לי פלוניתא. ואי לא, אם אינה בת מזלך לסוף כפרת בה תתנחם עליה לישנא אחרינא כפרת בה' נמצאת אתה כופר בבוראך לומר שאין בידו לזמן לך אשה ורוצה אתה (לשאינה) [לישאנה] אע"פ שאינה בת מזלך. ואביו ואמו, דשמשון. לא ידעו כי מיי' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. על יי' אלהיהם, וקב"ה מי הוה ביה מידי ואפילו הכי חפאו עליו. שחשדוהו מאשת איש, מנא לן דחשדוהו ויקנאו למשה במחנה. משום שנאה, כדלקמן והוא דלית ליה אויבים וכי אמרינן שלא מחמת שנאה אמרינן. דומי, חשודות נחשד על חשודות שבעירו דומי (כגון אלישא) [כמו ולא ישא] בת דומה [סוטה כ"ז ע"א]. פסק, ביני (לא שמ). (הדר נבט) [דלא פסיק ביני], שרוננין בו כל (ה)יום תדיר (קאמ' אלא) [אבל אם] כשהיה מרנן חבירו מכחישו (ו)היינו פסק ביני. הדר נבט, הקול.
אין כותבין שטרי חוב במועד, הואיל ויכול לכתבן לאחר המועד. ואם, אין המלוה מאמינו ואינו רוצה להלוותו בלא שטר והלוה צריך למעות כותבין אותו. ואם אין לו מה יאכל, הסופר הזה הרי זה יכתובו ויטול השכר להתפרנס בו דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי. אפילו בספר עזרא, אפילו בספר תורה של עזרה שכהן גדול קורא בו ביום הכפורים כדמפרש במסכת יומא [ס"ח ע"ב] ואע"ג דצריך לרבים אין כותבין בו אות אחת. לעצמו, לקיים את המצוה אבל לא למכור או לשכור.
<h2>דף יט.</h2>
וטווה על יריכו וכו', שנותן החוט של תכלת על יריכו (ומשמ) ומשפשף והוא נטוה מאיליו אבל לא בידיו בין אצבעותיו (אבל) [ו]לא בפלך כדרך שהוא עושה בחול. ולאחרים, עושה בטובה בחנם אבל לא בשכירות [ד]דרך שכירות אסור דחשיב מלאכה כדאמ' לעיל גבי אכוונגרי דכיון דלאו אגרי שקלי שרשויי בעלמא הוא ושרי. כדי פרנסתו, בהרוחה ולא דמי לשאין לו מה יאכל דהני אפילו ר' מאיר [מודה ד]שרי. תכלת, צבע של חלזון הכי אמרינן בפרק התכלת [מ"ב ע"ב]. לציציתו, לציצית שלו. באבן, שכן דרך למי שאין לו פלך תולה אבן וקושרה בראש החוט ומגלגל בו את החוט. ר' אומר משמו, של ר' אליעזר.
הקובר את מתו וכו', שמת קודם הרגל וניהג אבילותו ג' ימים קודם הרגל מותר לצאת מפתח ביתו ומותר בעשיית מלאכה ואינו חייב בכפיית המטה דבטלו ממנו גזרת שבעה ואין צריך להתאבל עוד אבל לא גזירת שלשים שצריך למנות עוד שלשים יום אחר הרגל עם השלשה שעברו כבר שהן מהשלשים. שמנה, הואיל ונכנס לימי הגילוח קודם הרגל אתי רגל ומבטל את השאר לגמרי. השבת, שבתוך אבילות עומד לו למנין שבעה. ואינה מפסקת, שאינה מבטלת השאר אבל יושב ומתאבל אחר השבת. הרגלים מפסיקין ואינן עולין, אם נהג שלשה ימים קודם הרגל מפסיק את השאר שאינו מתאבל עוד וכן שמנה ימים קודם הרגל הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלשים ואינן עולין ארישא קאי שאם לא נהג אלא שני ימים [או] שהתחיל אבילותו ברגל אין הרגלים עולין למנין שבעה וצריך לו לישב אחר הרגל ל"א הרגלים מפסיקין שאם לא נהג אלא שני ימים מפסיקין דלא נהגו במועד ואינן עולין דלא לינהוג דודאי נהוג והיינו דאמרינן לקמן איידי דתני סופא אין עולין דהתם לא איפשר בלא עולין אהכי תנא רישא עולה ומאי עולה עולה לחשבון שבעה ולא דמי הך עולין לעולין דרישא ולא הוי עולין לחשבון שבעת ימי אבילות אלא הכי הוא עולה מסלק ממנו אבילות ואין מפסיק לעולם אלא לאחר הרגל נהוג ולעולם שבת אינה עולה למנין ז' והאידנא דהוי שבת ממנינא משום דקיימא לן כמאן דאמר יש אבילות בשבת וגם לקמן אמרינן דברים שבצנעה נוהג וליכא לפרושי אין הרגלים עולין אסופא שאם לא קברו אלא שבעה ימים קודם הרגל אין הרגל עולה למנין שלשים דודאי עולין [כדאמרינן] בגמרא ואם קברו בתוך הרגל אם עולה למנין שלשים אי לא מבעיא לן בגמרא. משחרב בית המקדש, דאין לעצרת תשלומין כל שבעה לקרבן ולית ליה תורת הרגל והרי הוא כשבת ואינה מפסקת גזירת שלשים כגון גילוח וגיהוץ. בטלו, שיכול לגלח ולגהץ את בגדיו אבל ימי שלשים לא בטלו כלומר עדיין הם תלויין ועומדין שאם יגלח לכבוד הרגל ודאי בטלו לגמרי ואי לאו אסור לגלח (עד) אחר הרגל עד שלשים וכדמפרש. ימים אמאי לא בטלו, כלומר למאי הלכתא לא בטלו ימים.
<h2>דף יט:</h2>
והתניא, סיעתא. ומגלח, שמותר בגילוח ערב הרגל. שכשם שמצות שלשה, היכא דנהג שלשה ימים אבילות קודם הרגל מבטלת גזירת שבעה דהתם ליכא למימר גילח ולא גילח דהא ודאי אסור לגלח. כך מצות ז', שקברו שבעה ימים קודם הרגל מבטלת גזירת שלשים בין גילח בין לא גילח. מקצת, יום השביעי ככלו אם נהג מקצתו השלים שבעה ימי אבילותו ועולה לו למנין השלמה מקצתו להשלמת שבעה ומקצתו להתחלת שלשים ומותר לגלח ערבית (קודם) לכבוד הרגל דבתרתי פליגי אבא שאול חדא דלא בעי שמנה קודם הרגל דשבעה גופיה חשבינן חציו להתחלת שלשים דכמאן דנהג יום אחד דמי ואתי רגל ומבטל לאחריני ואידך דאפילו לא גילח נמי מבטל הרגל. כשחל שמיני שלו להיות בשבת, שמותר לגלח ערב שבת הואיל וניתנה גזירת שלשים לדחות אם לא מפני השבת הכי אמרי רבנן יום שבעה עולה לכאן ולכאן. אבל, אין אסור ברחיצה אלא ז' ימים וביום ז' גופיה כיון שעומדין מנחמין [מ]אצלו בבקר מותר ברחיצה דמקצת היום ככולו כאבא שאול. ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים, דמקצת היום ככולו ומותר לגלח בו ביום. רבא, פליג אדרבינא דאמ' לעיל הלכה כאבא שאול בשבעת ימי אבילות דמקצת היום ככולו. הלכה כאבא שאול ביום שלשים, קסבר דאפי' אשלשים פליגי רבנן ולית ליה מודים חכמים לאבא שאול. הני שלש' מנא לן, שבעה נפקי ליה לקמן מוהפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ה"ג כתוב הכא ראשיכם אל תפרעו, דמיזדהר להו רחמנא שלא יגדלו שער דכהנים הם הא אחר שהוא אבל חייב בפריעת הראש שלשים יום דכתוב בנזיר גדל פרע שער ראשו. הכל מודים, אפי' אבא שאול דאמ' מקצת היום ככולו. כשחל שלישי שלו, ערב הרגל שהפסיק רגל אבילותו. שאסור ברחיצה עד הערב, ולערב (ימתין) רוחץ בצונן או ימתין עד חולו של מועד וירחץ בחמין והוא הדין נמי אם חל רביעי שלו אבל אם חל שיני שלו ערב הרגל אסור ברחיצה ואפי' לאחר הרגל עד מלאת לו ימי אבילות דהשתא אין רגל מפסיק. עולה למנין ל', שיהא מונה שבעת ימי הרגל ושבעה ימי אבילות שנוהג לאחר הרגל ומשלים עליהם עד ל'. למנין שבעה, לא מבעיא לן דאינה נוהגת ברגל שבע' כפיית המטה ולילך יחף ולישב בדד כדאמרינן בריש פירקין אין אבילות נוהגת ברגל וכיון דלא נהגא לא סלקי למנין שבעה. מצות שלשים, גילוח ותספורת נוהגין ברגל דאסירי ודוקא ברגל (דוקא) קא מבעיא ליה דאי קברו ג' ימים קודם הרגל פשיטא לן דעולה לו למנין שלשים הואיל ונהג באבילות ז' במקצת וכדאמרינן לקמן בבריתא אבל קברו ברגל דלא נהגא באבילות ז' כלל מהו שיהא עולה לו למנין שלשים ואע"פ שעדיין צריך למנות ז' אחר כן מונה ימי הרגל למנין שלשים למפרע. שני ימים קודם הרגל, אין הרגל מפסיקן ומונה חמשה אחר הרגל. ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, באותן חמשה ימים (שהן) [שאין] חמורים כל כך (כולן הן) כאלו [היו] סמוכין לקבורת מתו מה שאין כן בימי אבלו ממש כדאמרינן לעיל דאין עושין לו בימי אבלו אלא דבר האבד כגון זיתיו הפוכין בורו לגוף. ואין רבים מתעסקין בו, לנחמו באותן הימים.
<h2>דף כ.</h2>
שכבר נתעסקו בו ברגל, כדקתני טעמ' כל שהוא עסקי רבים כגון ת[נ]חומין אין רגל (מבטלן) מפסיק(י)ן ומנחמין אותו ברגל הלכך אין צריך לחזור ולנחמו. כל שהוא משום אבל רגל, (מבטלה) [מפסיקו] כלומר דאין נוהג ברגל ולא דמי האי מפסיק למפסיק דמתני'. אין רגל מפסיק, כלומר נוהג ברגל עצמו. מאי לאו אסופא, דקברו בתוך הרגל וקתני עולה לו דהיינו למנין ל' (דילמא) [ד]למנין שבעה ליכא למימר דהא בהדיא קתני מונה ז' אחר הרגל. לא ארישא, דקתני קברו ב' ימים קודם הרגל דהתם ודאי עולה לו הואיל וכבר התחיל באבילות במקצת וקודם שפסק הרגל עברו ט' ימים שהתחיל וב' ימים נכנס ברגל מל' ימי גילוח כל הנך רגל עולה לו דקתני למנין שלושים קאמ' הא למנין שבעה ליכא למימר דהא קתני צריך למנות אחר הרגל. קיים כפיית המטה, כלומר נהג אבילות. אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת, קודם הרגל בטלה ממנו גזירת [שבעה] והכי הלכתא דהלכה כדברי המקיל באבל אבל גזירת שלשים עולה למנין שבעה כדרך שעולה לו אם קבר (הרגל) [ברגל] ומונה שבעת ימי אבל אחר הרגל ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל הכי מסקנא. סורא דפרת, שיושבת על נהר פרת. אקילעא, אכניסת פתח ביתו. ההוא מבעי ליה וכו', דחגיכם כולם משמע בין פסח ועצרת וסוכות. ה"ג אתיביה במה דברים אמורים, דקאמר ר' עקי' דשמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. בחמשה מיתי מצוה, בנו בתו אחיו ואחותו שארו הקרוב אליו דהיינו אשתו שמצוה היא כדאמרינן בסמוך דכהן מצוה ליטמא עליהן ומצוה להתאבל עליהן אלמא דעל אביו ואמו לא קאמ' ר' עקי' דאינה נוהגת אלא יום אחד, והא דקתני נוהג שבעה ושלשים יחידאה היא ולא ר' עקיבא היא דלר' עקיבא לא שנא אביו ואמו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואנן כר' עקיבא סבירא לן דהלכתא כותיה. בגינזק, מקום. בנו של ר' [א]חייא בגולה, בבבל. רב בר אחוה דר' חייא הוה אביו של ר' חייא נשא לאה והוליד ממנה איבו מתה לאה ונשא את רחל ולה בת מאיש אחר ומרחל נולד ר' חייא ואותה הבת נשא איבו וממנה נולד רב ונמצא רב בר איבו [בר] אחוה דר' חייא מאביו וב(י)ן אחותו מאמו. אמ' ליה ר' חייא לרב אייבו קיים אמ' ליה אימא קיימת, שלא רצה לומר שנפטר משום מוציא דבה הוא כסיל [משלי י'].
<h2>דף כ:</h2>
מקצת היום ככולו, אלמא קסבר ר' חייא אינה נוהגת אלא יום אחד. שמועה קרובה ברגל, (ולאחר) שעדין לא עברו שלשים יום. עולה לו, רגל כאלו לא נשמע לו עד סוף הרגל. ולמוצאי שבת נעשית רחוקה, כגון שהיה יום שבת יום שלשים. קורע או אינו קורע, השומע שמועה רחוקה. אינו קורע, אלא בחלוק. קורע והולך, אפילו לאחר שבעה אלמא קריעה אע"ג דליכא שבעה דהא חלפי להו. בכבוד אביו ואמו, ולאו משום חיוב קריעה. כל האמור בפרשת כהנים, בסדר אמור אל הכהנים. שכהן, מצוה ליטמא להן לפי שהן קרובין כל אדם מתאבל עליהן. הוסיפו עליהן, לענין אבל. אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, דאין כהן מיטמא לאחיו ולאחותו שלא מאביו כדנפקא לן בתורת כהנים מקרא ולענין אבל הוסיפום. שניים, בן בנו בן אחיו אבי [אביו ואבי] אמו [ו]אחי אביו לא הוה שיני. אינו מתאבל, על השניים כולן אלא על אבי אביו ועל בן בנו בלבד. כל שהוא מתאבל עליו, אם הוא מת כגון אביו ואחיו אם מת לאביו מת או לאחיו מת מתאבל עמהן וכגון (דאתו) [דאתי האי מת] מקורבא דידיה. לרבנן בתראי אין אבילות נוהג אלא בשעה שהוא נכנס לבית האבל וכשיוצא משם אין אבילות מוטל עליו פר"ח. באפה, בפני אשתך דהיינו נמי כל שמתאבל עליו ומתאבל בבית בפניו. בר חמוה, אחי אשתו אחי אשתו לא חשיב שיני. למיתב עליה, משום אשתו שרצה להתאבל עמה. צורניתא בעית למיכל, אתה רוצה לאכול מטעמים ולכך אתה נוהג אבילות לעשות לו כדרך שאר אבלים. לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו, בלבד. מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה, שאע"פ שאין נדה עושה מלאכות אילו לבעלה משום גזירת תשמיש גבי ימי אבלה לא גזור רבנן. קשיין אהדדי, דקתני לעיל נוהג עמה אבילות והכא קתני רוחץ פניו ידיו ורגליו ותרויהו צריכי הני מתנייתא הא דתניא מי שמת חמיו או חמותו וכו' אשמעינן דנוהג עמה אבילות משום חמיו וחמותו ומאידך שמעינן דבשאר קרובים לא דאי מההיא הוה אמינא הוא הדין לשאר קרובים. אתא בריה, הדר אמימר קרע באפיה דבריה. קם קרע, פעם שלישית. ויקם יואב ויקרע וגו', על עסקי בניו ובנותיו שמתו.
<h2>דף כא.</h2>
התם לא כתוב ויעמד ויאמר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם ועמד ואמר וליכא למשמע ולא מידי. ויקם המלך ויקרע את בגדיו, הכא כתוב ויקם ויקרע דאיכא למילף מדכתוב ויקם שהיה יושב ועמד. מילתא יתירתא הוא דעבד, ולאו משום דמיחייב אבל בהכי. ויגז הכי נמי, בתמיה לא אשכחן הני מצותא דאבילות דלעיל דאבל חייב בגיזוי הראש. ויקם דוד ויקרע, על אודות בנו. ושכב ארצה, כתו' בדוד. ישן על גבי המטה, בלא כר ובלא כסת. אודייני, כסוי של בור. כעין ארצה, הוא דעבד דהיינו כפיית המטה ולאו מלתא יתירתא. ואסור לקרות וכו', כדאמרינן לעיל מדקאמ' ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום והא דאמרי' לעיל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפ' שנאמר בהן פאר התם כגון קיום שאר מצות בעלמא אבל בהכי אית ליה שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור לקרות. במשנה, משניות. מדרש, פסוקים הנדרשים לאיסור והיתר וטומאה וטהרה כגון ספרא וספרי. תלמוד, מחלוקת של אמוריים. הלכות, ברייתות. אגדות, טעמי המקראות כגון בראשית רבה. רבים צריכין לו, כגון שהיה נשיא דורש ברבים. סבר לאוקומיה אימוראה, להעמיד לפניו תורגמן. מקצת משלישי ואילך, מקצת שלישי בכלל ולא כולו דהא ג' ימים אסור (מותר) להניח. אינו חולץ, אינו צריך לחלוץ תפלין משהניחם בשלישי אע"ג דבאו פנים חדשות שאינם יודעים שכבר עברו ג' ימים הראשונים. משיני ואילך, וקצת שיני בכלל. ויתמו ימי בכי אבל משה, אין ימי פחות משנים ויתמו דשלימים ותמימין בעינן. ביום מר, יום אבילות אלמא יום אחד הוא דהוי. הלכה כר' אליעזר בחליצה, דמשהניח אין צריך לחלוץ. וכר' יהושע בהנחה, דמשני ושני בכלל מותר להניח. בשני לעולא, דאמ' הלכה כר' יהושע דבשיני מותר להניח אם הניח תפלין בשני ובאו שם פנים חדשות חולץ דהאי דאמ' הלכה כר' אליעזר בחליצה דאינו צריך לחלוץ (וליכא) דילמא משלישי ואילך קאמ' כר' אליעזר אבל משיני אע"ג דמניח חולץ ולחומרא או דילמא הכי קאמ' הלכ' כר' אליעזר דמשהניח אינו צריך לחלוץ דאפילו משהניחן בשיני אינו חולץ מפני פנים חדשות ולקולא. חולץ, מפני פנים חדשות. ומניח, ובשיני הוא דקא' דבשלישי ודאי הוא דאינו צריך לחלוץ דהא בשלישי איירי ר' אליעזר. והאמ' רבה, לעיל הלכה כתנא דידן דאמ' שלשה ימים הוו עיקר אבילות והכא קתני (דבשלישי) [דבשני] עצמו מותר להניח.
<h2>דף כא:</h2>
מצוה שאני, כגון תפלין. ואשה, שמת לה מת. טווה בפלך, בתוך ביתה מג' ימים ואילך. אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית, אבל אחר. מכאן ואילך הולך, ומנחמו ואין יושב אלא במקום המתנחמין. (אבלים) אסור(ין) בשאילת שלום, בין לשאול בין להשיב. מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא וכו', אפילו שני נשואים קברתי כבר מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם וכל שכן שלא קברתי אלא אחד שאינו חתן. ואם בשביל עקיבא, הרי כמה בשוק שלא הייתם הולכים לנחמו. אלא, אם כך אמרתם וכו'. וכל [שכן], שלכבוד תורה באתם. לכו לביתכם לשלום, אלמא מותר בשאילת שלום, בתוך שלשים יום אם לא דבר אתו תנחומין. ונשא אשה אחרת, בתוך שלשים יום כגון שאין לו בנים כדלקמן דמותר לישא אשה תכף לקבורת אשתו אחר שאין לו בנים (אחר). אינו רשאי ליכנס לביתו, לנחמו משום חלישות הדעת דאשה אחרונה קתני מיהא בתוך ל' אינו שואל בשלומו וכל שכן שהאבל עצמו אינו שואל בשלום זה ולעיל קתני משבעה ואילך משי' ושואל כדרכו. אמ' (ליה) [רב אידי בר אבין], לעולם אבל משבעה ואילך שואל בשלום אחרים (כרש) כדרכו שהרי אחרים שרויים בשלום אבל אחרים אין שואלין בשלומו כדקתני בבריתא. והא מדקתני, לעיל אפילו משבעה ראשונים משיב מכלל (דמשיב) דשואלין בשלומו. אי הכי, רישא נמי ג' ימים הראשונים אם לא ידעו ושאלו בשלומו ליהדר להו. מודע להו, שהוא אבל. ורמינהי, להנך מתנית' דקתני המוצ(י)א חבירו אבל וכו' בתוך שנים עשר חדש אין שואל בשלומו ולעיל קתני דלאחר שלשים מיד שואלין. מן הצד, תנחומין שאומ' לו תתנחם ואינו מזכיר לו שם המת. למה הוא דומה, שאני שוברך ואצערך עוד. התם נמי, בשאר קרובים מדבר מן הצד לאחר שבעה דומיא דלאחר שנים עשר חדש באב ואם. ממקום קרוב, מהלך יום אחד. והוא שיש גדול, האחין בבית וזה הבא צעיר ממנו אבל אם היה גדול בדרך ובא בתוך שלשה אפילו ממקום קרוב מונה הוא לעצמו דלא חשיב אבילות דצעיר לצרופי גדול בהדיה כי ליתיה.
<h2>דף כב.</h2>
הלך גדול הבית, אחר מטתו של אביו לבית הקברות לקברו ושהא שם ובא בתוך שלשה ימים מונה עמהם עם אותן שנשארו בבית האבילות שלהן שהתחילה משחזרו פניהם מן המת ואבילותו של גדול שהולך אחר המטה אינה מתחלת כל זמן שרואהו עד שיסתום הגולל כדלקמן מי אמרינן כיון דבאביו נתעסק ולא הלך בדרך אחר מונה עמהן או דילמא כאילו בא ממקום אחר דמי ואינו מונה עמהן, (ירושלמי מצאתי מבחוץ ר' יהושע בן לוי זמין לחד בר נש ג' זמנין ולא אשגח ביה אמ' אילולי דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרים ליה שעל כ"ד דברים מנדין ולכבוד הרב אחד מהן דכתוב אשר לא יבא וגו' וכתוב ויבדל מקהל הגולה אמ' ר' יצחק אית סגי מנהון מנדין. ירושלמי הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי ההיא אמתא חזת לחד סופר מחי ינוקא יתר מצרכי אמ' יהא ההוא גברא מוחרם שאלו לרב אחא ואמ' צריך למיחש על גרמיה דאמ' העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי) ל"א הלך גדול הבית לבית הקברות, שמת. אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות, אזלינן בתר גדול שבנותרים. אמ' מר, לעיל מונה לעצמו והא תניא אם בא ממקום מונה עמהן. הצלבוני, מקום ל"א שם משפחה. (כי אזלינן) [דלא אזליתו] בתר ערסא, כשמוליכין המטה לארץ ישראל לקבור ואין כל הקרובין יכולין לילך לארץ ישראל ומלוין את המטה פרסה או מיל וחוזרין מכי חזריתו אפייכו. מאבבא דאבולא, משער החיצון [של ה]עיר ומגרשיה דאתיתו לביתא. אתחילו, ומנו ז' ימי אבילות אע"ג דלא נקבר המת עד ימים מרובין ואע"ג דאבילותא אינה חלה עד שיסתום הגולל לדידכו דלא הדריתו חזיתו ליה כנסתם הגולל דמי. ה"ג והוא שלא עמדו מנחמין מאצלו (שבז בשבועות) [בשביעי] בשחרית עד שלא עמדו מנחמין מאצל זה שבבית. נינערו, מנוענעין ורוצין לעמוד. מאן דהו, תלמיד אחד מי שהוא. מדחה מיטתו, ממהר לקבור את מתו ואינו משהא אותו.
<h2>דף כב:</h2>
ממעט, בעסקיו אע"פ שמותרין לו. ירצה חולץ, מקרע חלוקו מלמעלה עד שנראה כתיפו כמו חילוצי כתף [ב"ק י"ז ע"א]. בקש גדול הדור שעמו לחלוץ, מפני כבודו של אבל. ונמנע, האבל. ולא חלץ, שלא רצה שיהא חולץ אותו גדול הדור. היינו דנמנע, ר' יעקב ולא חלץ מפני כבודו של ר' שלא רצה שיחלוץ ר'. אלא למאן דאמר, גדול הדור שהיה עמו היינו ר' יעקב. אמאי נמנע, ר' ולא חלץ מאי איכפת ליה אי חליץ ר' יעקב דהא רבן שמעון אבוה דר' נשיא הוה ונשיא שמת הכל חולצין עליו. מספר, מגלח. לבית השמחה, כגון סעודת חתן. ולשמחת מריעות, שמתקנין סעודת שמחה זה עם זה היום וזה מחר וכורתין ברית ביניהם משום אהבה וריעות. והתניא לשמחה ולמריעות, וקס"ד לשמחה היינו שמחת נשואין. ארישותא, הלואה כלומר עכשיו מתחיל הריעות והוא מתחילו תחלה שלשים יום. בפורענא, שכבר סעד הוא עמהן משלהן כמה פעמים ועכשיו הגיע זמן לפרוע פורע לאלתר מפני שמחוייב להם כבר. ויחזק, ויאחז. ואפרקסותו, סודר שעל הראש שתלוי לו על כתיפו. אינה מעכבת, אינה צריכה לקרוע לישנא אחרינא נופל אותו אפרקסותו על החזה ומכסה קריעת החלוק ואף על פי כן אין זה עיכוב קריעה. אחד איש ואחד אשה, צריך על אביו ועל אמו לקרוע כל החלוקין שעליו. האשה, שמת אביה ואמה. קורעת, חלוק התחתונ' משום צניעות ומחזרת קרע לאחריה וחוזרת וקורעת העליון והתחתון מכסה כנגד לבה. רצה מבדיל קמיה שפה שלו, (מת) כלומר מתחיל קריעה מחלל בית הצואר כמו שפה לפיו. רצה אינו מבדיל, אלא מתחיל ונוקב למטה מבית הצואר כנגד כריסו וקורע והשפה של חלוק לבית הצואר אינו קורעו. קרע של תפלה, כלומר לא יצא ידי קריעה. ויחזק בבגדיו, באלישע כתוב שקרע על אליהו דאזיל מיניה. מלמד שנראין כשנים, הכא לא גרסינן לעולם דהא [הכא לא] קתני ולא מתאחין. שולל, בשטייר. מאחה, תופר כדרכו והנך על כל המתים דקתני כגון בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו. מפני כבודה, שלא תעמוד פרועה. אם רצה בכלי, בסכין. מבפנים, בחדר שאין צריך לקרוע בפני העם. לא הושוו, רבו ונשיא ואב בית דין וכל הנך דקתני במתני' שהן קורעין ולא מתאחין לא הושוו לאביו ולאמו. אלא לאחוי בלבד, שאין מתאחין (קורעין) [הקריעה] שקורעין עליהן אבל להא מילתא שיהו קורעין בפני העם לא הושוו. כפו אסיתא, הפוך המכתשת ועמוד עליה וקרע כדי שיראוך כולם כשתקרע. על חכם, חולץ כתף של ימין קריעה משמאל הוה מתחזיא בהנהו טפי מימין חכם ממונה שבעיר שמבקשין ממנו הוראה ואב ב"ד עדיף מיניה. בי' מדרשו, אותן שהיו רגילין ללמוד תורה מפיו.
<h2>דף כג.</h2>
וקורין שבעה, אנשים בתורה אם שבת הוא. ויוצאין, ואין מתפללין בעשרה אלא כל אחד לעצמו. שמועה, סוגיא. שבת ראשונה, שבעת ימי שבת. ואינו יושב במקומו, בבית הכנסת. ואינו מדבר, אלא יושב ודומם ואינו מרבה בדברים כמנהגו. לא הוצרכו לומר שבת ראשונה, שלא יצא מפתח ביתו שהרי הכל נכנסין בביתו לנחמו ואין צריך לומר שאינו יוצא. לנישואין, אם מת בנו או אחיו אסור לישא אשה. מתה אשתו אסור לישא, עוד אחרת עד ג' רגלים שמראה כאילו אינו חושש במית' אשתו. מפני פרנסתן, מפני תקון הנערים דאשה מרביא להו לבנים. לכי ופרנסי, שאני נושא אותך. תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ, לישקייר בלעז מדרבנן הוא שגנאי הוא ללבוש בגדים מגוהצין ותספורת כל שלשים יום ילפינן לעיל מדאוריתא פרע פרע מנזיר ועכשיו אין לנו גזירת שלשים אלא לתספורת אבל חליפת בגדים ורחיצת חמין מחליף והולך משעבר אבילותו ואפי' לגיהוץ שלנו מותר לאחר שבעה דאמ' מר גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם במסכת תענית. יוצאין, שדרכן שנותנין אותן תחת מכבש ליפותן פרימשא בלעז. כלים חדשים בלבד, אבל ישינים אפילו יוצאין מתחת ידי מכבש. חדשים לבנים, והוא שיוצאין מתחת ידי מכבש. אביי נפיק, בתוך שלשים יום בימי אבלו. בגרדא דסרבלא, בסרבל ישן שתקנוהו כעין חדש על ידי הגרירא דפולייר. כר', דאמ' לא אסרו תוך שלשים אלא כלים חדשים והאי לאו חדש הוא. הומניתא, חלוק [שקורין] בלשון אשכנז [שרוק]. רומיתא, שבא מרומי מגוהצים. כר' שמעון, דאמ' לא אסרו אלא חדשים לבנים וזו אדומה. יהודה, וגליל ארצות הן.
<h2>דף כג:</h2>
שאבילות קצת נוהגות בשבת, דקתני במתניתין שבת עולה מן המנין ואי לא נהגו אבילות אמאי עולה מן המנין אלא ודאי אבילות בשבת והאי דאיצטריך למיתני עולה דקתני מפני שהשבת עולה כלומר מפני שאבילות נוהגות בשבת. אפסוקי מבעיא, דלא מפסקינן. איידי דקא בעי למיתנא סופא, הרגלים מפסיקין ואין עולין כגון עצרת דחד יומא תנא נמי גבי שבת עולה ולאו דיש אבילות בשבת כלל אלא אגב דהכא תנא ליה איידי דקתני מפסיקין ואין מפסיקין לצורך תנא נמי עולין ואין עולין שלא לצורך. מי שמתו מוטל לפניו, אין לו דין אבל עד שיסתום הגולל. כשהוא סועד אוכל בבית אחר. ואינו מיסב, כשהוא אוכל דהיינו דרך גדולה. ואינו מברך, ש[ו]ם ברכה דפטור הוא ממצות כל זמן שמתו מוטל לפניו. ואין מברכין, ברכת המוציא להוציאו ידי חובתו. ובשבת מיסב, כשהוא אוכל. ואוכל בשר וחייב בכל מצות וכו', תפלין לא גרסינן דאין תפלין בשבת דכתוב כי אות היא, מי שצריכן אות יצאו תפלין שאין צריכין אות שהן עצמן אות דכתוב והיה לך לאות על ידכה וגו' [עירובין צ"ו ע"א]. לרבן גמליאל מיחייב במצות עונג בשבת דאין אבילו' בשבת. עד כאן לא קאמר תנא קמא, דיש אבילות אלא גבי מתו מוטל לפניו דנפיש צעריה אבל גבי אבל מודה דאין אבילות בשבת. אבל, היכא דחל אבילות אימא כיון דקא (סבר) חיילא אבילות עליה מעיקרא דאפי' בשב' נמי יש אבילות.
<h2>דף כד.</h2>
חייב מיתה, בידי שמים. ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הכי משמע אע"פ שבגדיכם לא תפרומו (ו)לא תמותו דאין תורת אבילות עליכם מכלל שאם [אחרים] לא פרעו חייבין מיתה. באבל רבתי, במסכת אבל רבא ברייתא היא והיינו מסכת שמחות. גויתו, גיד. פריעת הראש, לאו גידול שער הוא אלא גילוי הראש שמסיר עטיפת האבילות מעליו בשבת. להחזיר קרע לאחוריו (של), בית הצואר שלהן היה מתוקן כדי להפוך חלוקו מה שלפנים לאחור. ולזקוף מטה, שכפה מחמת אבילות וחייב לזקפה בשבת כתיקנה. בחמין, כגון שהוחמו מערב שבת אבל לכולי עלמא אסור. לאו כולי עלמא וכו', ואינו נראה כנוהג אבילות בשבת. בשעת חימום, סמוך לפטירת המת. כעטיפת ישמעאל וכו', הילכך כיון דכל השבו' שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינו נוטלה בשבת נראה נוהג אבילותו כיון דכולי עלמא לא נהיגי בעטיפה זו אלא אבלים בלבד. מחוי רב נחמן, עטיפת ישמעאל. עד גובי דדיקנא, גומות שבלחי למטה מפיו. לא שנו, דכל הני חייב ליטול בשבת. כנדי, כלים שמניחן בהם חליפות בגדים דכל שעה שהיה לובש קורע אפילו שלא בשעת חימום דכל שעה שחוזר ולובש לאו שעת חימום הוא. דמיסתפינא מיניה, דהוו מקשי לי. איצטלי דמילתא, סרבלין של מעיל כשעת חימום דמי, ומשום הכי חשיבי קריעה ומילתא יתירתא הוא דעביד ולאו דלהוי חייב כולי האי. כל שבעה קורעין לפניו אם בא להחליף, וללבוש חלוק אחר כגון מעיל ולכן אינו יכול להחליף. מחליף וקורע, אע"ג דאזלא שעת חימום. בכבוד אביו ואמו, ולאו משום חיוב קריעה. אותן קרעים, שבבגדים שניים שהוא מחליף. אבל מטי[י]ל בשבת באונקלי, חלוק שקרעו. בתוך ביתו, שבצנעה מותר לנהוג אבילות. דקא פריס סודרא, אבל היה ולא גלה ראשו לכבוד שבת אלא עומד בעטיפת אבילותו. דברים שבצנעה נוהג, בביתו שאין אדם אחר רואהו. קטן שמת בתוך שלשים. יוצא, לקברו. בחיק, כלומר שאין צריך מטה. ונקבר, בשלשה בני אדם אפילו שני אנשים ואשה אחת ואינו צריך עשרה לקברו. אבל לא באיש אחד ושתי נשים, דכיון דליכא אלא צער פורתא אתו לידי עבירה והכי אמרינן בעלמא [קידושין פ' ע"ב] אשה אחת מתייחד' עם שני אנשים אבל לא איש אחד עם שתי נשים.
<h2>דף כד:</h2>
ואין, צריך (לומר) לעמוד בשורה כשחוזרין מבית הקברות עוברין לפני האבל בשורה וכל אחד אומר לו תתנחם. ברכת אבלים, ברכה שאומרין ברחבה כדאמרינן בכתובות [ח' ע"ב]. תנחומי אבילים, כל שבעה הולכין אל ביתו לנחמו. דלוסקמא, כלי שנקבר בו. לא בדלוסקמא, קטנה כל כך הניטלת על הכתף באדם אחד. אלא, בין ידים אגפים בשני בני אדם דרך כבוד. היוצא במטה רבים צווחין עליו, אותו שחובתו לצאת במטה כבוד גדול הוא שיהו רבים מתאנחין עליו, אית ספרי דכתוב בהו מצהיבין כלומר משנין פנים ומצטערין כמו צהבו פניו [מנחות י"ח ע"א]. ניכר לרבים, שהיה גדול כבר שהיה רגיל לצאת ולבוא לבית הכנסת. רבים מתעסקין בו, לקברו ולנחם את אביו. ומהו בהספד, כמה יהא גדול שמצוה להספידו. עניים בני שלש, מפני קורת רוח של עני שמצטער על בנו יותר מן העשיר לפי שבנו מסייעו וצריך לו. ר' יהודה אומר משמו, של ר' ישמעאל. בני זקנים, זקנים ממש. כבני עניים, לפי שלא (היו) יכולין לצאת ולבוא ובניהם מטפלין בהן [וי"מ] זקנים, תלמידי חכמים. רב ענני, נשיא בארץ ישראל ראש הגולה בבבל. יום אחד לפני עצרת, מבטלת גזירת שבעה אליבא דבית הלל דאמרי לעיל אפי' יום אחד אפילו שעה אחת נהג אבילות קודם הרגל רגל מפסיק ועצרת דהוה במקום ז' ימים הרי ארבע' עשר למנין שלשים דהא דאמרינן הרגלים אינן עולין היינו היכא דאתחיל אבילות ברגל דצריך שבעה אחר הרגל אבל למנין שלשים עולה לו כדאמ' לעיל בפרקין מנין לעצרת שאע"פ שאינו אלא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה לקרבן ת"ל בחג המצות וכו'. וראש השנה הרי כאן י"ד, דסברי לה כרבן גמליאל דאמ' ראש השנה כרגלים. לפני חג, הסוכות ושמיני רגל בפני עצמו. סורא דפרת, עיר היושבת על נהר פרת. מסתברא, כוותיה הוא דקאמ'.
ולא חולצין, כתף. ולא מברין, שמברין את האבל סעודה ראשונ' משל אחרים כדלקמן. אלא קרוביו של מת, המתאבלים עליו (כגון) [חמשה] מ(י)תי מצוה [כגון] אביו ואמו. אלא על מטות זקופות, שאין צריך לכפות המטות שמיסב עליה. ואין מוליכין, מנחמין הסעודה לבית האבל. לא בטבלא, דרך כבוד. (א)לא באיסקוטלא, שולחן לישנא אחרינא איסקוטלא מדה גדולה שמודדין בה חטין ששטייר. קנון, נפה שקורין ואן. אלא בסלין, שלא כדרך חשיבות. ופוטרין את הרבים, נותנין להם רשות לילך מיד ואין צריך להסב ולברך ברכת רחבה.
<h2>דף כה.</h2>
לא צריכא, מתני' דקתני אין קורעין אלא דלאו חכם. לספר תורה, כספר תורה שנשרף. מה דהוה הוה, הואיל ולא קרע בשעת (חימום) שמועה [שהוא שעת חימום] שוב אין יכול לקרוע. כל זמן שעסוקין, בהספידו יכולין לקרוע. לאלתר, קודם שיתחילו בהספד דרב ספרא. חכם שמת כבודו, שקורעין עליו. ספר תורה אפורייה, משום כבוד כלומר קיים זה מה שכתוב בזה. וכף כדא, כפא הכד לארץ והניח ספר תורה עליו שלא רצה לישב סמוך לספר תורה. לא הוה נפיק, בבבא לא היו יכולין להוציא המטה דרך שער הבית שהיתה המטה רחבה והפתח קצר [ואי אפשר] לשלשולי המטה דרך גגות והדר מפקי לרב הונא דרך הפתח דהא אמרי גדול אינו יוצא אלא במטה. לאשנויי פורייה, לתתו במטה אחרת קטנה שתצא דרך הפתח. אל עגלה חדשה, אותה ששיגרו פלשתים בה ובאותה עגלה הניח דוד הארון להביא מבית אבינדב לעיר דוד. פרוס, כמו פרוסה שברו את (הפסח) [הפתח] והרחיבוהו. שבבל גרמא ליה, שאין שכינה שורה בחוצה לארץ. טפח ליה אבוה בסנדליה, רב חסדא לרב נחמן בסנדליה שטפח לו [אבוה] לרב נחמן על (אבוה ב)סנדליה, ל"א רב חסדא טפח בסנדלו. לא תטרוד עלמא, בתשובות שאין בהן ממש. (ועכשיו) [ש]היה [כבר], שרוי כבר מתחלה בארץ ישראל ועכשיו נישנית בחוצה לארץ אבל לכתחלה אין שכינה שורה על האדם אלא בארץ. כי אסקיה, לרב הונא (לקברו). התם, לקברו בארץ ישראל שכל מי שנקבר שם ממרקין לו עוונותיו שנ' העם היושב בה נשוא עון [ישעיה ל"ג] ועוד דאין לו צער מחילות. דלוי ריאשין מיניה, לא היה לנו הרמת ראש מפני אימתו, סבורין היו שהוא חי ובא ברגליו. ארון העובר אין עומדין וכו', הואיל ואינו סמוך לשעת מיתה. בששלדו קיימת, שהגוף קיים עדיין. אין שלדו קיימת, שעברו ימים רבים ונפרסו עצמותיו. לא סיימוה, לא היה יודע ששלדו קיימת. ריבץ, לשון מרביצין את הבית, רב הונא ריבץ כדאמרינן בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ו ע"א] כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימיהו ומכסי ליה ליומא באבקא. ר' חייא ריבץ, כדאמרינן (בסדר עולם) בבבא מציעא [פ"ה ע"ב] אנא עבדי לתורה דלא תשתכח מישראל שהיה הולך ודורש בכל מדינה ומדינה. ומאן מעייל ליה, מי ילך להכניסו בקבורה אצל ר' חייא. (קיריא) קרי ומשמע ליה קמיה, שמשתי לפניו דר' חייא. וידענא עובדיה, אני בקיא בו ובמעשיו דאדם גדול הוא. איתהפיכא ליה רצועה דתפילי, דלא הוה נוייה לבר שצריך שיהיו אותיות של שדי נראות מבחוץ בקשר של רצועה. איבעית, נבעת. זקפיה לארונא, כנגדו. האי דלא איענש, ר' חנא, שלא שרפו העמוד משום דזקפיה לארונא דרב ה[מנ]ונא כנגדו. דלרביה, דרב חסדא לא סבירא ליה היינו [דרב הונא רביה] דרב חסדא דאמרינן לעיל אמ' רב חסדא הכי גמירנא מיניה. חכם, כלומר המקרע על חכם כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה שולל.
<h2>דף כה:</h2>
כי מטו אגישרא, כשהגיעו לעבור דף הגשר שעכשיו לא יהו יכולין לעבור כנגד זה אלא זה לפני זה. קמו גמלי, עמדו הגמלים נושאי המטה במקומן. טייעא, סוחר ישמעאל. רבנן, שכבי הוו עבדי יקרא להדדי שאין אחד רוצה [לעבור] לפני חבירו. מר אמ', שיכבי אמרי להדדי. בדינא, הרי לפי דעתי. גברא בר גברא, ארי בן ארי. נתור ככי דההוא טייעא, מפני כבודו דאבוה דרב המנונא. פתח עליה, דרב המנונא. ספר מלחמות, ספר תורה, ל"א שנלחם רב ה[מנ]ונא ונתור ככי דההוא טייעא. קאת וקפוד, קללה כמו וירישוה קאת וקפוד [ישעיה ל"ד] כלומר באה והוכפלה בעולם להראות שוד ושבר זה. קצף, הקב"ה על עולמו. הניעו ראש על צדיק כתמר, שלא היה לו אלא לב אחד לאביו שבשמים כתמר זה (שלול כוין) [של] (ש)לולבין. והניעו ראש לשם לילות כימים, לקונן עליו. על משים לילות כימים, לתורה. דההוא יומ', דנח נפשיה דרב אשי. מאי אמרת, רב אשי גופיה אמר לספדן במה יספדנו, לישנא אחרינא דההוא יומא דנח נפשיה דרבינא מאי אמרת. בחכה הועלה, אגמון. בר קיפוף, ספדן הוה. נפלה חכה, צמאון ושרב. גבים, גומות. בכו לאובדים, לנשארים שאבדו את הצדיק. חלש דעתיה, משום ששניהם ספדי בלשון גנאי זה חכה ושלהבת וזה אבדה. איתהפוך כרעיהו, נהפכו רגלם שהיו דורכים (א)[ב]גב הרגל שלא היו יכולים עוד על אדם להספיד. וההוא יומא, דנח רב אשי. חליץ, ליבמתו לפי שאין יכולין (לילך) ליסמוך על רגליהם. כי הוה אתי דגלת, כשהיה עובר בחדקל, ל"א כשהיה חדקל (גדור) [גדול] ויצא לשטוף את העולם. אימא מילתא, תפלה. רוב של ישראל רובה של שלישיה כדכתוב יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור [ישעיה כ"ט] רבא חשוב ליה (כבוד) כרובם של ישראל. אל תזניחהו כאות מי מרה, כאות שעושין המים המרים במעי סוטה. חנינו, ר' חנין. והבאתי השמש, אשקיע השמש בצהרים. יומו של יאשיהו, יום שנהרג יאשיהו קרי שמש. לגרמיה, לדעתיה. שלמדו חכמה, שכל תורתו הימנו. ר' זירא נולד בבבל וגדל בארץ ישראל והיינו ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה דקא קרי [ליה] רב [זירא] (ורב') [ורבי] זירא. אוי נא לה אמרה רקת, יכולה רקת לומר. רקת, זו טבריא. אחיתו, הורידו דמעה. (איתמניאו) [איתחמיאו] כוכבי, נשתנה העולם מרוב צער. כיפי דנורא, אבנים של אור. אישתניאו כל צלמניא והוו למחצליא. נחלקה ונתמעכה צורת כל פרצוף של צלמים וצורת מטבעות מפני צורת החסיד שנשתנית, ר' מנחם בנן של קדושים שלא נסתכל בצורת מטבע כל ימיו כדמפרש בערבי פסחים [ק"ד ע"א]. והוו למחצליא, (כלי) [כמו] שנחלק במעגל ובמחצלים טיבלא שבה טחין טיט בכותל. אינדרוטה, צורת צלמים שעושין לשם מלך כשמת. איתערו, נפלו בתים מעצמם. ברדא, גלנצא. נשוק כיפי דפרת, חומ[ו]ת (שהגשמים) [שהגשרים] בנויין עליהם ארקש בלעז. נשקו, נקרבו זה אל זה, שנוי הוא שבא לעולם. שיצו, קוצים.
<h2>דף כו.</h2>
שאין מתאחין, לעולם. שמועות רעות, ששמעו רוב צבור שנהרגו. על ברכת השם, ששמע רשע שבירך את השם. וקורע על המקדש, אם ראה מקדש תחלה כגון שבא בקרון ולא הוציא ראשו עד שנכנס למקדש וכשיראה ירושלים יוסיף על הקרע. ועל ערי יהודה, שראה בחורבנן. אבי אבי, שהיה שקול לו כאביו ואמו, לכך נאמר ב' פעמים אבי אבי. ועל רבו, כדמתרגם רב יוסף רבי רבי. ויחזק בבגדיו ויקרעם, באלישע כתוב. ממשמע שנ' ויקרעם איני יודע, שהן שני קרעים. אלא מלמד שקורעין (והולכין) [ועומדין] לעולם, וה"ג לה בסנהדר' בפרק ארבע מיתות [ס' ע"א]. אליהו חי הוא, ולמה קרע עליו. שאול זה נשיא, מלך. זה אב ב"ד, דחכם הוה. על על הפסיק הענין, דעל כל אחד קרעו. מזיגת קיסר, כך שמה. לא אמרו, לקרוע אשמועות רעות אלא ברוב צבור (כל) [רוב] ישראל. כמעשה שהיה, בשאול ויהונתן. לקול יתירי, לקול נ[י]מי כנורות ונבלים של מזיגת קיסר שהיו מרקדין ומשוררין ומזמרין ומורדין במלכות. פקע שורא, נבקע חומות דלודקיא. ויבא אליקים קרעי בגדים, על דברי רבשקה שהיה מחרף ומגדף את השם כדכתוב באותה פרשה. עדים אין צריכין לקרוע, בשעה שמעידין לפני בית דין פלוני בירך את השם. שכבר קרעו בשעה ששמעו, שבירך. ספר תורה שנשרף, קורעין מפני אזכרות שבו. ויהי כקרא יהודי שלש דלתות, שכל פסוק ופסוק של ספר קינות צריך הפרש בין זה לזה ריוח. מאי שלש דלתות וארבעה, שהיה קורע וזורק לאור למה אינו קורע דלת דלת ושורף. אנא מלכא, ולא איכפת לי, איגלו, אני אמלוך ולא אגלי. היו צריה לראש, דשמע לא יהיה מלך. מאן אמרה, להאי נבואה. יי' הוגה, דברה. קדר, נוקב בסכין. אימא משום, הכי נביא משתעי בגנותיהו משום דלא קרעו דבעו למקרע אשמועות רעות דקא מבשר להו דליחריב מקדשא ולאו משום שריפת הספר. אבי סדיא, פילטרי בלעז. בת נעמיתא, בת היענה. איכו השתא איחייבו שתי קריעות. אמר ליה מנא לך הא דהא בדידי הוה עובדא וכו' לא אמרו, לקרוע על ספר תורה. אלא בזרוע, ורואה ששורפין אותו ואינו יכול להציל כמעשה דיהויקים אבל פתאום כי האי גונא לא. ויבאו האנשים וגו', אחר החורבן במעשה גדליהו שנהרג. מגולחי זקן וקרועי בגדים, שכבר היו ערי יהודה חריבות להביא מנחת בית יי' שנסעו קודם לכן ממקומן ולא היו יודעים שכבר נחרב הבית. ביראה, על שם מקומו. אחד השומע, שחרב באותן הימים מיירי שהיה הבית קיים. ואחד הרואה, כל הימים. צופים, מקום לפני ירושלים. ה"ג וקורע על ירושלים בפני עצמה ועל מקדש בפני עצמו, דמקדש לא סגי בתוספת קרע. וכולן, על כל הקרעים הללו שאמ' בהן שולל. כולן רשאין לשוללן, תפירה רחבה, בשטיר. למוללן, אוחז שני ראשי הקרע בין אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכת ספרים ותוחב במחט שתי תפירות. ללוקטן, אוגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב במחט שתים ושלשה פעמים. לעשותן סולמות, כמעשה סולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מעט כזה, לישנא אחרינא סולמות כעין שלוקטין המתנים שקורין יירונש בלעז. לאחותן, תפירה יפה.
<h2>דף כו:</h2>
ה"ג רשאי (לתופרן) [להופכו] למטה ור' שמעון בן אלעזר אוסר מאי קאמ' אמ' אביי הכי קאמ' רשאי (לתופרו) [להופכו] למטה ולאחתו, אם קרע בית הצואר כלפי למטה ורוצה להפוך החלוק מלמטה למעלה ולעשות בית צואר אחר (בין צואר ראשון בין רגליו) רשאי לאחות בית הצואר ראשון שהולך בין רגליו. ר' שמעון בן אלעזר אוסר, לאחותו ולאחר שבע קא מיירי דאמרי' לעיל על כל המתים שולל לאחר שבע על אביו ועל אמו לאחר שלשים דכיון דהופכו למטה רשאי לאחותו [לת"ק ור"ש אוסר] עד לאחר שלשים בכל המתים ובאביו ואמו לעולם. ותוספת, שמת לו מת אחר וצריך לקרוע [או] כגון דאמרן מוסיף על ירושלים. ה"ג ר' יהודה אומר תחלת הקריעה שלש אצבעות, ולית ליה אין אחיזה פחות מטפח דנפקא לן לעיל [כ"ב ע"ב] מויחזק דוד. (תחתיו) [תחתון], שקרע על בנו מתאחה לאחר שלשים. עליון, שקרע על אביו אינו מתאחה לעולם. מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו, והכל בשרוהו בבת אחת. על אביו ועל אמו קורע אחד (ועל כולן קרע אחד), במקום אחד למעלה שלא באותו קרע. לפי שאין מוסיפין בקרע של אביו, ואכולה פליג ר' יהודה (מ)דקתני מת אביו (קורע) [וקרע] מת בנו (אינו (קורע) מוסיף) [והוסיף] ואתא ר' יהודה למימר קרע על אביו ומת בנו אינו מוסיף וקורע על בנו קרע על בנו ומת אביו אינו מוסיף אלא במקום המיוחדת. מאי טעמ', שאינו כתוספת, קרע על אביו אינו יכול להוסיף קרע עליו, ואם קרע על בנו ומת אביו אינו עושה קריעת אביו תוספת, איכא סיפרי דכתב בהו הלכה כר' יוחנן לישנא דכלה ולא ידענא מאי לישנא דכלה. קריעה לחוד, דלא אמרינן הלכה כדברי המקל בקריעה. עד היכן הוא קורע, שהולך ומוסיף וקורע עד כמה. קרעו לבבכם, אלמא קריעה עד הלב. הגיע לטיבורו, ושמע שמועה אחרת שוב אינו מוסיף על אותה קר[י]עה אלא חוזר ומתחיל מלמעלה אצל צידי בית הצואר ואם רבו לו שמועו' הולך וקורע ומרחיק ג' אצבעות בין קרע לקרע מאחר החלוק לצד הכתף. נתמלא, כל הכתף קריעות מלפניו מחזירו לאחוריו ומחזיר מה שלאחריו לפניו וקורע ולובשה. נתמלא למעלה, אצל בית הצואר מחזיר חלוקו מה שלמעלה למטה ועושה בית צואר אחר וקורע האחרון ואינו מאחה הראשון שלמטה. מן הצדדין, מתנים. אלא שכהן גדול פורם, בגדיו מלמטה, ולא מפני שהוא פרימה דהא כתוב ובגדיו לא יפרום אלא מפני עגמת נפש. ותרויהו, פליגי משמיה [דאבוה] דשמואל ולוי. שמע, שמועה כל שבעת ימי אבלו קורע קריעה חדשה. לאחר שבעה, קורע על קרע ראשון ודיו וגבי מיתי מצוה קא מיירי. כיון דלא נתן רשות לשללו, לקרע ראשון כי מוסיף עליה קרע ראשון קא חשיב דהוי כאלו מרחיב קרע ראשון ולא יצא. אלא, באשה דאמרינן לעיל בהאי פרקא אשה שקרעה על מתה שוללתו לאלתר אפילו תוך שבעה. הכי נמי, אם שמע שמועות תוך שבעה והוסיפה עליו דיצתה ידי קריעה הואיל וניתן לשוללו. התם, נמי כלא ניתן רשות לשוללן דמי שאינה אלא משום דאין כבודה לעמוד בפריעת הלב. משום כבוד אביו ואמו הוא, וכמי שלא ניתן לאחותו דמי הילכך אם הוסיף יצא וקסבר האי מתרץ אביו ואמו הן בתוספת ולא סבירא ליה הלכתא ואע"ג דלעיל נפקא לן דקרע על אביו ואמו אינו מתאחה לעולם מאלישע ואפי' הכי משום כבוד אביו הוא. היוצא, לפני המת. בבגד קרוע, שנקרע קודם לכן. גוזל את החיים, שגונב דעתם דסבורין הן שעל המת קרע. ואת המתים, שלא קרע עליהן. אם לא הודיעם, שהולך לבקר את אביו שהוא חולה. ואין מקרעין, לחולה את בגדיו. משתקין את הנשים לפניו, שלא תהיינה מטפחות ומספידות פן ירגיש החולה ותטרף דעתו. ומקרעין לקטן, את בגדיו בסתם אבילות קא מיירי וליכא חולה, מקרעין בגדיו מפני עגמת נפש כדי שיבכו הרואים לפי שאף הקטן נקרע. על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, בשלא היה שם בשעת יציאת נשמה דאי הוה בשעת יציאת נשמה אפי' אחר נמי. באבל רבתי, במסכת שמחות. אבל לא יניח תינוק, בימי אבלו בחיקו. אם לבו גס בו, אם רואין את האבל שאינו נוהג כדרך שאר אבלים אלא שמח הוא. מברין, ויושבין המנחמין. על מטות כפויות, כדי שימר לבו לישנא אחרינא לבו גס בו ואם היה מכירהו קרובו או שושבינו ולבו גס בו יחד יושב לארץ אתו על מטה כפויה. (איתרמא) איתריעה, מילתא אבילות. אבא בר מרת, מרת (שמו) [שמה]. מניומי, אבוי. רבא, שהוא אבל. זקוף, על מטות זקופות. אמר רבא לית ביה דעתא באבא בר מרת והא לא חזי איהו דלבו גס בו. אבל ההולך ממקום למקום, וארעו אבל בדרך.
<h2>דף כז.</h2>
אם יכול למעט בעסקו, בסחורתו. יגלגל עמהם, יעשה. משיצא, המת. מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת, דאמרן לעיל פריעת הראש וזקיפת המטות בערב שבת מצוה. אע"פ שאין לו לישב אלא יום אחד, כגון שעברו ששת ימים. חוזר וכופה, למוצאי שבת. עשרה מטות בעשרה מקומות, דרך לישב עליהן אבל אם הם במקום אחד זו על גב זו לא. מטה המיוחדת, להניח עליה כלים ואינה מיוחדת לישיבה ולשכיבה. דרגש, לקמן מפרש. וזוקפו, על שני רגליו למעלה וזוקפו אצל הכותל. קרביטיו, לולותיו ולקמן מפרש. ערסא דגדא, מטה שאין אדם יושב עליה ומיוחדת למזל כמו העורכים לגד שלחן [ישעיה ס"ה]. וכשמברין אותו, מלך שאירע לו אבילות עד השתא לא היה (צריך) חשוב אותו מלך לאותוביה על אותה מטה השתא מותבינן ליה. עד השתא לא אוכליניה, משל אחרים כדאמרינן לקמן אבל אסור לאכול בסעודה ראשונה משלו. אמאי אינו צריך לכפותו, הא לא נשתנה משאר מטות אלא שמיוחדת למזל ואין יושבין עליה. קרביטין מי אית ליה, הא לא מפרקינן ליה לעולם אלא קבוע ועומד. בר מערבא, מארץ ישראל. דגילדאי, רצענין. ערסא (דכלה) [דצלא], מטה שעושין שרים לישא עמהן בדרך ונוקבין הארוכות שקורין אשפונדיירש ותולין בהן רצועות וגם בעור שפורסין עליו תלויין רצועות כנגד רצועות של ארוכות המטה וכשרצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של ארוכות המטה ואחר כך תוחבין ארוכות בכרעים וכשרוצין לפורקן מתירין קרביטין והעור נופל מאליו. דרגש סירוגו מתוכו, כדפרישית לעיל שהרצועות תלויות מבפנים וקושרין אותן ברצועות העור. מטה סירוגיה מעל גבה, כגון אותן שלנו שאין נוקבין הארוכות אלא כורכין החבל סביבותיהן. מטה שנקליטיה יוצאין, כלומר שארוכין וגבוהין למעלה מכרעי המטה נקליטין שנים עץ אחד ארוך למראשותי מטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני החמה. זוקפה ודיו, הואיל ואי אפשר לכפותה מפני הנקליטין, לישנא אחרינא זוקפו ודיו, נוטל הנקליטין והיריעות ומניחה כשהיא זקופה ואין צריך לכפותה דנטילת יריעות ונקליטין זו היא כפייתה. אבל ישן על גבי המטה, אפילו להדי מטה ואם אינה כפויה לא יצא. מרביצין, דאינו חשיבות כל כך שכל אדם דרכן לרבץ בתים שלא יעלה עפר. לכבד, לנקות ואחר הכיבוד רבוץ. מוגמר, כלי שנותנין בו גחלים ולבונה. אין מברכין, כלומר במוצאי שבת. בבית המ(ת)נחמין, מביאין מוגמר אם ירצו.
קלתות, כלי זהב ואין דרך חשיבות כטבלא דאמרינן לעיל כשהן מביאין אין מביאין בטבלא וכו'. בזכוכית, בכלי זכוכית לבנה. היו מגלין פני עשירים, בשעת מיתתן כשיוצא לקבר והיו פני עשירים אדמומיות ובריאות והיו עניים חיים מתביישין.
<h2>דף כז:</h2>
בכליבא, כעין סולם ציירא. מניחין מוגמר תחת מיתי חולי מעים, לפי (שמורחיין) [שמסריחין] קשה. והיו חולי מעיים חיין מתביישין, ואמרין לכשימותו ויניחו תחתיהן המוגמר ידעו הכל שמתו בחולי מעים. מטבילין כלים על גבי נדות מתות, אותן בגדים שנגעו בהן קודם מיתתן לפי שטימאתן בנגיעה שנדות היו. יציאתו של מת לקבורה, לפי שלא היו לקרוביו תכריכין הראוין ומניחין אותו ובורחין מרוב חרפה. בצרדא בר זוזא, שאין מוכרין האמה אלא זוז אחד. ה"ג אין מניחין המטה ברחוב במועד ולא מטה של אשה מתה, אין מניחין ברחוב לעולם אפילו בחול ובגמרא מפרש טעמ'. מטפחות בראשי חדשים, מספקות כף אל כף. קינה ועינוי, מפרש בסמוך. אשה רעותה קינה, ומדכתוב ולמדנה בנותיכם נהי אלמא זאת אומרת קינה וחברתה עונה. אבל לעתיד לבוא ובלע המות (לשם) [לנצח] ומחה אלהי' דמעה מעל כל פנים, והאי דנקט אבל לעתיד לבוא משום אל תעמוד בדבר רע ומשום שזה סיום כל סדר מועד דסדר המשנה מועד קטן בסוף כל המועד. אין מועד, מבטל עינוי וטפוח מפני תלמיד חכ'. בפניו, בפני המטה. ספדיה לרב זביד, שנפטר בנהרדעא. בפום נהרא, רחוק (זה) היה משם. יום שמועה, שבאתה שמועה בו ביום שמת. הספד, שמטפח על לבו. קילוס, כעין הספד. ברגל, חובט ברגל על הקרקע. לא יקלס במנעל אלא בסנדל מפני הסכנה, שמנעל הוא של עור ודק הוא ושמא יהיה בקרקע צרור או עצם ונוקב המנעל ונוקב ברגליו אבל בסנדל ליכא למיחש דשל עץ הוא. ואית דגרסי לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה סנדל שמא יגלגל ברגליו מנעל שמא ינקבנו עצם ונוקב המנעל ונכנס ברגליו ושיבוש הוא דאם כן במאי יקלס כל שכן שאם יקלס יחף נפיש סכנתיה. אבל, כיון דמנענע ראשו מיחזי כמאן דמנחם נפשיה ואומ' הכל הולך אל מקום אחד, ואין המנחמין רשאין לישב אצלו שהרי ניחם עצמו. (דאמר) [ואמר] ר' יוחנן הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה, (דאין צריך לומר להם) שאינן חייבין אבל אם עמדו עמדו. ואמ' ר' יוחנן (לכל) [הכל] עומדין בפני נשיא, כשנכנס לבי' המדרש ואין יושבין עד שאומרין להם שבו חוץ מאבל וחולה דאין צריך לומר להם. ואיכא למיפרך פשיטא דאין צריך לומר להם דאפילו לעמוד אינן חייבין (ולמאן) [וכמדומה ד]גרסינן איכא דאמרי אמ' ר' יוחנן וכו'. לחם אנשים לא, מכלל דכולי עלמא בעו מיכל לחם אנשים. מחלפו סעודתיהו, כשזה אבל זה מסעדו סעודה ראשונה. דרמתא, (ש)שם העיר. (הלך אנא) חבורתא איכא, לחבורות נחלקו אנשי העיר שאין אנשי חבורה זו מתעסקין במיתי חבורה זו שכל חבורה וחבורה יש להן בית הכנסת בפני עצמן. שרו לכו, שמתא ל"א שרו לכו מלאכה. מקשיר, לשון וקשרו מספד. על (מספד) מת אחר הוא בוכה, (שכל הנמשך אחריו הוא בוכה) שכל הנמשך אחר הצער יותר מדאי צער נמשך אחריו. ביתירתא, יותר מדאי. (הימים) [תימוש] תתקן. זוודתא, צידה למת תכריכין. מתו כולהו, אגב בכיא יתירתא. אין אתם צריכין לרחם עליו יותר ממני שמעשה ידי הוא והרגתיו ברשע. בכו בכו להולך, סופיה דקרא הוא כי לא ישוב עוד בכו גם לרשע חי שלא ישוב לעולם בתשובה ונמצא נטרד מן העולם. נעשה לו כהתר, ואינו חוזר בתשובה לעולם (ונמצא נטרד מן העולם לעולם). יראה, אדם עצמו וכו' ויתנהג בשפל ראש מכאן ואילך כאילו חרב עוברת נגדו בשוק.
<h2>דף כח.</h2>
(ושל) [אלא] חיה, יולדת שמתה מחמת לידה לפי ששופעת דם לאחר מיתה. ותמת, ותקבר סמוך למיתה קבורה מיד. אף מרים, מתה בנשיקה כמשה ואהרון, ילפינן שם שם ממשה שמת בנשיקה על פי הקב"ה דכתוב על פי יי'. אף מיתתן של צדיקים מכפרת, על אותו הדור. מיתת אהרן (לבדי) לבגדי כהונה, דכתו' ויפשט את אהרן את בגדיו מאי בעו בגדי כהונה בהאי שעתא. בגדי כהונה מכפרין, חושן משפט על עיוות הדין וכו' פעמון על לשון הרע בסדר יומא [עי' זבחים פ"ח ע"ב]. זו היא מיתה חטופה, (דאמ' ר') [דאמרינן] למות תוצאות והן [תשע מאות ושלשה] מיני מיתה תוצאות בגימטריא [הכי הוו. (ועי' ברכות ח' ע"א)]. זו היא מיתת כל אדם, וכדרכו מת מיתה טובה. מת בחמשים שנ' מיתת כרת, גרסינן. בחמשים ושתים שנה מיתתו של שמואל הרמתי, דכתוב וישב שם עד עולם [ש"א א'] עד עולמו של שמואל יובל נ' שנה כדאמרינן בסדר עול' [פי"ג]. גבורות שנתגברו חייו. והאי דלא חשיב ליה, לעיל בהדיה אינך גבי (שמ) מיתת שמואל דהוי בין חמשי' לששים. [משום כבודו], והיינו דקאמ' זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, כלומר דמשום כבודו ליכא למימר דמשמת מנ' עד ס' (הרי) הוא דמחייב בכרת. מכרת דיומא, כגון הנך דלעיל מת יום אחד וכו' דחופה דחויה גערה וכו'. נקוט מיהא מפלגא, מכרת דשני נפקי לי. זוגא דמהדיב, שני תלמידי חכמים שבאו משם. חיי, חיי אריכות חיים ורוב ימים ורוב מזונות שנותנין לו לאדם. שיתין הלולי, ששים חופות ראה (מבחוץ) מבניו ומבני בניו. שיתין תיכלי, ששים אבילות מבניו ומבני בניו. נהמא דשערי לא משתכח לגברי. חוכמתיה דרב הונא, היינו רב הונא דאמרן לעיל שריבץ תורה לישראל וכדגמרינן בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ו ע"א] כי הוו מפטרי מבי רב הונא הוו פיישן תמני מאה רבנן בביתא וכי דריש (ר' בק) בפרקין דריש בתליסר אמוראי וכי קיימו רבנן מקמיה מנפצי גלימייהו וסליק אבקא ומכסי ליה ליומא. יתיב קמיה דרבא, לפני מטתו שהיה חולה. חזייה, רב שעורים לרבא. דקא מנמנם, לישנא מעליא נקט. אמ' ליה, רבא לרב שעורים אחוה. לימא ליה, למלאך המות. דלא ליצערן, יותר מדאי. ומר לאו אושפיזה, והלא אתה מכירו אמור לו אתה מלאך המות היה רגיל ביניהם. אמ' ליה כיון דאימסיר מזלא, דגוסס הוא לא אשגח בו. אמר ליה, רב שעורים אנא מפייסיה דלא ליצער(ן)[ך] ובמטו מינך לאחר מיתתך אחוי לי נפשיך והודע לי אם צערך. כי מית איתחזי ליה כריבדא דכוסילתא, כהקזת דם, צערי מעט כאדם שמקיז דם. רב נחמן הוה מנמנם, גוסס. מאן חשוב, מי הוא חשוב בעיניו. ומאן ספין, ומי הוא אדם ירא דליסתפו מיניה וחייש לדיכוריה. ומאן רקיע, מתוקן אצלו לשון רקועי פחים, לישנא מי גבוה בעיניו. כמשחל ביניתא מחלבא, כמו שער בחלב דליכא צער כלל. אבל משום ביעתותא דידיה אי אמ' לי הקב"ה זיל ליהוי בההיא עלמא חי כמעיקרא לא בעינא משום ביעתיתא דמלאכא שלא ימיתני פעם אחרת אע"פ שלא ציערני. ולאו תרומה קא אכילנא, ואי קטלת לה מר מטמיא וכתוב את משמרת תרומותי שצריך לשמרה בטהרה. ולאו קדש איקרו, דחשיבו כולי האי. חלפא שעתא, ולא מת באותו הפרק. איתרחי, המתן לי. דאמריתו, בשמים. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, (בגירתא) [בגירסא], במסכת פסחים בפרק אלו עוברין [נ' ע"א]. מאי כולי האי, שאתה רודפני כל כך בתוך הזמן היה לך להמתין (רב) [עד] לאחר שלשים כולן.
